טכס סיום והתחלה חדשה

היום נערך ב-MIT טכס הסיום. זהו טכס אחד לכל הבוגרים שסיימו תואר השנה. לטכסים הללו יש באמריקה שם מעניין: commencement, מילה שמשמעה התחלה. הטכס נקרא טקס התחלה ולא טכס סיום, כי הוא מציין לא רק סיום של תקופה עבור הבוגרים, אלא בעיקר נקודה של התחלה חדשה.
לטעמי זהו טכס מרשים ומרגש. אני קודם אציג כמה תמונות מהטכס היום, ואחריהן אעיר כמה הערות.
חברי הסגל והבוגרים הטריים מגיעים אל הטכס, שמתקיים בחצר הראשית של MIT, קיליאן קורט, במצעד. הם צועדים במרכז הרחוב, ולפני שהם מגיעים השוטרים סוגרים את הרחוב.

המצעד מלווה בתרועות תזמורת, שיושבת בכניסה לבניין הראשי. הם צועדים לאט, ויש אלפי בוגרים, כך שהמוזיקה ממשיכה לאורך הרבה זמן ולאורך כל המצעד, עד שכולם מתיישבים בחצר.

ראשונים יוצאים חברי הסגל, ובראשם ראש הטכס (אני לא יודע מי הוא) שנושא שרביט, אחריו הנשיאה והנשיאים לשעבר, ואחריהם חברי סגל שמשתתפים בטכס (לא כולם, יש אלף חברי סגל ואין מקום לכולם).

כפי שאפשר לראות, כולם לבושים בגלימות וכומתות. התלבושות הללו הן חיקוי ללבוש אקדמי עתיק מאירופה. חלק מהגלימות שחורות, וחלק צבעוניות. הצבעים אפור-אדום הם הצבעים של MIT. כל בעלי תואר דוקטור (כולל מי שמקבל את התואר היום) לובש גם מין עניבה שתלויה מאחור. העניבה הזו נקראת hood, מצנפת, והצבעים שלה הם צבעי האוניברסיטה שהעניקה את התואר. חברי הסגל קיבלו תארים מכל מיני אוניברסיטאות, ולכן יש להם מצנפות בכל מיני צבעים. בתמונה הבאה רואים שלושה חברי סגל עם מצנפות מ-MIT, ועוד אחד ממקום אחר (המצנפות הן לולאות הבד התלויות מאחור, לא הכומתות השחורות או האדומות).

אחרי חברי הסגל צועדים הבוגרים, שמובילים אותם שני חברי סגל.

זו תהלוכה ארוכה. היום 2,300 סטודנטים מקבלים תארים, מהם כאלף תארי דוקטור.

היחידים שלא לבושים בגלימות הם עתודאים, שצועדים במדים.

הנה עוד אחד, מהצי.

חלק מהבוגרים מקשטים קצת את הגלימה או הכובע.

בטכס משתתפים לא רק בוגרים ובני משפחותיהם, אלא גם בוגרים ותיקים, שנכנסים לחצר במצעד משלהם.

הג'קטים האדומים מסמלים שהבוגרים הללו סיימו לפני יותר מחמישים שנה (והניילונים מסמלים שירד קצת גשם לפני הטכס). בכל שנה מוזמנים לטכס בוגרים ממחזורים אחרים. השנה משתתפים בוגרים מהמחזור שסיים ב-1938 (עשרה מהם), 1948 (יותר מחמישים), ומעוד מחזורים.
הטכס מתקיים בחצר גדולה. כאשר התהלוכה של הבוגרים נכנסת לחצר, המשפחות והבוגרים כבר יושבים מאחור ומסביב, וכל מיני מכובדים יושבים על במה. אבל הנשיאה, ראש הטקס, ועוד כמה בעלי תפקידים לא יושבים, אלא עומדים מול הבוגרים הנכנסים לכבד את כניסתם. בתמונה הבאה רואים רק את הרגליים של מי שעומד מול הבוגרים הנכנסים, אבל בתמונה שאחריה כבר רואים אותם. ברקע רואים את המשפחות יושבות, במרכז את הכסאות, רובם ריקים, שמיועדים לבוגרים, ובקדמת התמונה את הבמה.

ראשי המוסד עומדים מול הבוגרים הנכנסים. מאחוריהם רואים בוגרים שכבר התיישבו.

כל בוגר מקבל מספר כרטיסים עבור בני משפחתו (נדמה לי ששלושה או ארבעה), אבל יש תמיד בני משפחה וחברים שאין מספיק כרטיסים עבורם. כדי שגם הם יוכלו להשתתף בטכס בכל זאת, מקרינים את הטכס בשידור חי בכל חדרי ההרצאות שיש בהן מקרן. זה דבר מדהים, כי הטכס מוקרן לא באולם אחד אלא בעשרות.

טכס הסיום הוא חלק משבוע שלם של חגיגות, שכלל גם את טכס הענקת המצנפות למקבלי תואר דוקטור אתמול, ביקורים של בני המשפחות והבוגרים הותיקים בכל הקמפוס, יום עיון על מדע וטכנולוגיה, והרבה קבלות פנים (לפי כמה דקות התחילה קבלת הפנים לבוגרי מדעי המחשב והנדסת חשמל, מייד אחרי הטכס).

כפי שכתבתי בתחילת הרשימה, לטעמי זהו טכס מרגש. התרגשתי כשהשתתפתי בו כבוגר, והתרגשתי קצת גם היום כשצפיתי בתחילתו. 

אפשר אולי לראות בגלימות ובתלבושות המשונות משהו מגוכח, אבל הן מיועדות לתת למשתתפים הרגשה שזהו יום מיוחד, וזה מצליח. אותו עיקרון חל על התהלוכה האיטית, על המוזיקה שמלווה אותה, על ראשי המוסד שעומדים ומברכים את הבוגרים הנכנסים, ואת המאמץ של המוסד להביא נואם מרשים לאירוע (השנה נאם בטכס מוחמד יונוס, שקיבל פרס נובל לשלום ב-2006). גם ההשתתפות של אלפי בני משפחה מכל העולם, שמדברים בבליל שלם של שפות (הבוגרים השנה מגיעים מ-44 ארצות) תורמת להרגשה המיוחדת.

עבור הרבה מאוד בוגרים ומשפחות זהו יום שמסמל נקודת ציון חשובה, הישג וסיום של מסלול לימודים ארוך שההתחלה האמיתית שלו היא בכיתה אלף. ההדר של הטכס והמאמץ שהמוסד משקיע בו מעצימים את התחושות הללו.

אחד הדברים שמצאו חן בעיני היה ההשתתפות בטכס של שני הנשיאים הקודמים של MIT, שהנהיגו את MIT מאז 1980. יש בהשתתפות שלהם לא רק כבוד כלפי הבוגרים, אלא גם מסר שהם עדיין מלווים את המוסד ושהפעילות שלהם והמעורבות שלהם היא דרך חיים, ולא רק תפקיד.

להדר ולהיקף של הטכס יש גם תפקיד פונקציונלי ב-MIT ומוסדות דומים. המוסדות הללו בארצות הברית נהנים מתרומות רבות של בוגרים, ולכן חשוב למוסד שהבוגרים יעזבו בהרגשה טובה, ושיחושו שהשהות שלהם במוסד היתה פרק משמעותי בחייהם. טכס סיום מרשים תורם לתחושות הללו. אבל למרות זאת, אני חושב שהמוסד והמתכננים של של הטכס לא תופסים אותו באופן תועלתני, אלא בעיקר כאירוע חשוב בחיי הבוגרים ומשפחותיהם שצריך להתנהל בהתאם.

בתל-אביב השתתפתי בטכס סיום רק פעם אחת, טכס סיום תואר דוקטור שבו שני תלמידים שהנחתי קיבלו תארים. זה היה טכס נחמד מאוד, אבל לא התקרב לרמת ההדר של הטכס ב-MIT, ולא לגודל שלו. את התארים שלי מאוניברסיטת תל-אביב קיבלתי בדואר, משום שהטכסים נערכו שנה לאחר שסיימתי את הלימודים, ואז כבר למדתי בחו"ל.

זה אחד הדברים הנחמדים בלימודים בארצות הברית: סיום הלימודים הוא מהיר והחלטי. לפני שלושה שבועות ויום עוד לימדתי בכיתה, לפני שבועיים בדיוק ערכנו בוחן סיום בקורס, לפני שבוע וחצי נתנו ציונים בקורס, והיום חלק מהתלמידים שלימדתי קיבלו תארים. (אבל רובם היו בשנה שלישית ויסיימו בשנה הבאה.) גם כשקיבלתי את הדוקטורט זה היה בערך ככה, ויש בזה משהו מאוד נחמד, הרבה יותר מאשר טכס שנערך חודשים לאחר סיום הלימודים בפועל, כשהבוגרים כבר שקועים בפרק הבא של חייהם. בשיטה האמריקאית, טכס הסיום הוא באמת טכס מעבר, ולכן יש לו פונטציאל להיות מרגש כל כך.
יש עוד הבדל בין הטכס ב-MIT והטקסים בתל-אביב. ב-MIT אין תארים בהצטיינות. סטודנטים מצטיינים יכולים לזכות בפרסי הצטיינות, אבל מחלקים אותם יותר מוקדם באביב, לא בטכס הסיום. בתל-אביב אפשר לקבל תואר, או תואר בהצטיינות, או בהצטיינות יתרה, ומכריזים על זה בטכס הסיום. ההגיון שמנחה את הגישה של MIT בנושא היא שחשוב לתת לכולם הרגשה טובה בטכס הסיום; לתת כבוד לכל הסטודנטים באותה מידה; ולהדגיש את תחושת השיוויון והאחווה. כאשר חלק מהסטודנטים מקבלים תואר בהצטיינות, סטודנטים אחרים והמשפחות שלהם עשויים לחוש אכזבה מסויימת. הגישה של MIT מעניקה תמריצים חיוביים להצטיינות (פרסי הצטיינות), אבל בלי לתת תמריץ שלילי לאחרים (טכס סיום שבו ברור שלא הגעת להישגים הגבוהים ביותר האפשריים). אני חושב שזו גישה יותר נעימה.