בארוחת ליל שבת אצל אמא שלי ובן זוגה התעורר ויכוח לגבי פרשת קבלתו של יאיר לפיד ללימודי תואר שלישי באוניברסיטת בר-אילן. ללפיד אין תואר ראשון או שני. לאחר שדבר קבלתו התפרסם, המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) בדקה את ההליך והודיעה שרק אוניברסיטת בר-אילן מקבלת לתארים שני ושלישי תלמידים שאין בידיהם תואר ראשון ושההליך הזה חורג מהנחיות המל"ג.
אחרי הויכוח נזכרתי בכמה עובדות שמראות שהדברים אינם כה פשוטים ושאולי הודעת המל"ג אינה לגמרי נכונה. העובדות שנזכרתי בהן קשורות ברובן לקבלה לתואר ראשון, לא לקבלה לתואר שני או שלישי, אבל הן בכל זאת רלוונטיות.
אוניברסיטת תל-אביב מקבלת בדרך כלל לתואר ראשון רק מי שיש לו תעודת בגרות (או תעודה שקולה מארץ אחרת), אבל אפשר להתקבל ללימודים גם ללא בגרות. האפשרות הזו פתוחה בעיקר בפני תלמידי תיכון מצטיינים. אבל כדי לקבל את התואר הראשון, הם בכל זאת צריכים להציג תעודת בגרות. ללא תעודת בגרות, האוניברסיטה אינה מעניקה לתלמידים כאלה, שלומדים במעמד "מיוחד", תואר ראשון גם אם סיימו את כל החובות לתואר ראשון.
בעבר היה לפחות מקרה אחד שבו ההתעקשות הזו גרמה לסטודנט שכבר למד את כל התואר וסיים את חובותיו שלא לקבל את התואר. ההתעקשות במקרה הזה הייתה של שני הצדדים: של האוניברסיטה שסירבה להעניק את התואר, ושל התלמיד שסירב להשלים את בחינות הבגרות. למיטב ידיעתי סוף הסיפור היה שהסטודנט התקבל ללימודי תואר שני במכון וייצמן, שם קיבלו אותו על סמך רשומת הלימודים שלו גם בלי תעודת הגמר של תואר ראשון.
לפני כשנתיים נודע לי שיש עוד דרך להתקבל לאוניברסיטה ללא תעודת בגרות, ומי שמתקבל כך אינו צריך להראות תעודת בגרות כדי לקבל בסיום הלימודים באוניברסיטה את התואר הראשון. מדובר במסלול שנקרא "אפיק מעבר מהאוניברסיטה הפתוחה". תלמיד שלמד את קורסי שנה א' במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה וקיבל ציונים טובים יכול להתקבל על סמך הישגים אלה ללימודי תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת תל-אביב, גם אם אין לו תעודת בגרות. תלמידים כאלה גם לא צריכים להראות תעודת בגרות כדי לקבל את התואר הראשון. אפיק המעבר נפתח בעידוד המל"ג, כדי לאפשר "הזדמנות שניה" להשיג מקצוע גם למי שאין בידו תעודת בגרות. ההגיון שמאחורי אפיק המעבר הוא שסיום שנה א' באוניברסיטה הפתוחה בציונים טובים מהווה עדות משמעותית ליכולת של התלמיד לסיים תואר ראשון; אין צורך בעדות של תעודת הבגרות והציון הפסיכומטרי.
כאשר נודע לי על אפיק המעבר, הבנתי שהאוניברסיטה מפלה למעשה לרעה תלמידים במעמד מיוחד שלמדו את קורסי שנה א' אצלנו והשיגו ציונים טובים לעומת תלמידים שמתקבלים דרך אפיק המעבר. תלמידים מהקבוצה הראשונה חייבים להציג תעודת בגרות כדי לקבל את התואר ואילו תלמידים מהקבוצה השניה לא צריכים, למרות שמצבם דומה מאוד. פניתי לועדת קבלה אוניברסיטאית והצעתי להשוות את התנאים של תלמידי מעמד מיוחד, כלומר לא לדרוש מהם תעודת בגרות.
ועדת הקבלה ענתה שהדרישה לא תשוּנה וסיפקה מספר נימוקים. נימוק מרכזי אחד היה הרצון לעודד בני נוער לרכוש השכלה רחבה, שמתבטאת בתעודת בגרות, ולא רק השכלה מקצועית צרה שמתבטאת בתואר ראשון (בינתיים האוניברסיטה הרחיבה את ההשכלה שרוכשים תלמידי תואר ראשון, אבל זה סיפור נפרד). נימוק מרכזי שני היה שמי שיש ביכולתו להתחיל את לימוד התואר הראשון בתקופת התיכון ולסיים אותם בהצלחה יכול בודאי לקבל תעודת בגרות.
חשבתי שהנימוק השני אינו לגמרי נכון. חלק מתלמידי המעמד המיוחד הם גאונים יוצאי דופן. הגאונות הזו מאפשרת להם להתחיל בלימודי התואר הראשון מוקדם מהרגיל, אבל לפעמים אותה גאונות גם מפריעה להם להשיג תעודות בגרות. הסברתי את הבעייתיות לועדת הקבלה ונעניתי שועדת חריגים יכולה לאשר קבלת תואר ראשון גם ללא תעודת בגרות.
למיטב ידיעתי, לפחות תלמיד אחד פנה לועדת החריגים הזו מאז (דרך החוג שבו למד) וקיבל תואר ראשון גם ללא תעודת בגרות.
אוניברסיטת תל-אביב קשוחה מאוד גם לגבי קבלה לתארים שני ושלישי, לפחות במדעי המחשב. אנו מקבלים לתארים מתקדמים רק מי שיש לו תואר ראשון במדעי המחשב. מועמדים עם תארים אחרים צריכים להשלים קורסי תואר ראשון באופן שמביא אותם לנקודה שקולה לקבלת תואר ראשון במדעי המחשב.
מהעובדות הללו אנחנו למדים כמה דברים:
- כנראה שגם מכון וייצמן קיבל תלמיד ללא תואר ראשון ללימודים לתואר מתקדם, אם כי היה בידי אותו תלמיד אישור על מעבר כל הקורסים שדרושים לקבלת תואר. אני חושב שזה לא תואם את ההודעה של המל"ג.
- המל"ג עצמה עודדה פתיחת מסלולי "הזדמנות שניה" למי שאין לו את התעודה הפורמלית שדרושה להמשך הלימודים (במקרה הזה תעודת בגרות).
- עמדת אוניברסיטת תל-אביב היא שברוב מכריע של המקרים דרושה תעודה פורמלית על לימודים קודמים, אבל שצריך להתגמש במקרים חריגים באמת.
אנני יודע האם יאיר לפיד הוא חריג כזה, אבל אני חושב שיש מקום לאפשר קבלה ללימודים ללא תואר קודם במקרים חריגים. כמובן שההליך שבו מחליטים איזה מקרים הם חריגים צריך להיות יסודי, ענייני, והוגן.
אני לא מכיר מקרוב את ההליך שבו השתמשו בבר-אילן על מנת לקבל את לפיד, אבל יש בו היבט בעייתי, אולי שניים. פרופ' אבי שגיא, ראש התוכנית שאליה לפיד התקבל, הסביר שההליך כלל הבאת מכתבי המלצה מלפחות שלושה אנשי אקדמיה שאינם מבר אילן ושני ראיונות אישיים.
ריאיון אישי הוא בעיני הליך בעייתי מאוד. יש אנשים עם יכולת גבוהה להצליח בריאיונות ולשכנע את המרואיין שהם מתאימים למסלול או לתלפקיד שעבורו הם מתראיינים, יכולת שלא תמיד קשורה להתאמה האמיתית שלהם למסלול או לתפקיד. הצלחה בראיונות קשורה בכריזמה, ביכולת התבטאות, וביכולת לפענח מה רוצה המראיין לשמוע. אין ספק שללפיד יש יכולות מצויינות בתחומים האלה. אני מניח שהוא היה מצליח לשכנע מראיינים שהוא מתאים לעבודה כראש ה-CIA או כטבח בצי הסוחר, אם הוא היה רוצה בתפקידים הללו והיה מתכונן לריאיון.
נראה לי שמכתבי ההמלצה הם חלק סביר יותר בקבלה לתוכנית לימודים, אבל זה תלוי בשאלה האם המועמד (לפיד) יודע מי הממליצים או לא. כאשר המועמד אינו יודע מי הממליצים, מה שהיה דורש מבר-אילן לבחור אותם, הם יכולים להביע את דעתם ללא חשש שיפגעו באיזושהי דרך אם ימליצו שלא לקבל את המועמד. אם המועמד יודע מי הממליצים, ובפרט אם הוא מתבקש להביא מכתבי המלצה, יותר קשה לממליצים לכתוב שאינו מתאים גם אם הם סבורים כך. באקדמיה יש הליכי שיפוט רבים, שבחלקם המועמד (או מגיש הצעת המחקר או המאמר) יודע מי השופטים ובחלקם המועמד אינו יודע מי השופטים. המידע שמתקבל מדוייק יותר כאשר המועמד אינו יודע מי השופטים (ועוד יותר כאשר גם השופטים אינם יודעים מי המועמד אלא רק קוראים את המאמר או הצעת המחקר, אבל זה לא אפשרי במקרה הזה, כי השיפוט התבסס בחלקו על ספרים שלפיד כתב).
החיים באקדמיה 