עיתון סטודנטים ב-MIT

בשיעור אתמול התפתח דיון קצר על היבט מסויים של תוכנה בשם Adobe InDesign (מה היא עושה כאשר בקובץ יש קישור לקובץ חיצוני שלא נמצא). הנושא עניין במיוחד שני סטודנטים, ניק וג'ון, שסיפרו שהם עצמם משתמשים בתוכנה הזו בעיתון הסטודנטים של MIT. אחרי שעה בערך ניק שלח לי דואר אלקטרוני עם הבהרה לגבי התוכנה. בהתכתבות שהתפתחה הסתבר לי שניק הוא העורך הראשי של העיתון, וג'ון הזמין אותי לבקר במערכת בערב, כאשר הם יעבדו על העיתון של מחר.

אני קורא את העיתון, The Tech, לעיתים קרובות, וכשהייתי סטודנט קראתי בו אפילו יותר. לכן שמחתי על ההזדמנות להבין איך הוא פועל, הלכתי לבקר.

העיתון יוצא לאור פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושישי. הוא מחולק חינם בקמפוס, זמין גם באינטרנט, ואפשר לקבל אותו גם בדואר בתשלום (אני מניח שרק בוגרים והורים חותמים על העיתון). זה עיתון ממש, עם חדשות מהקמפוס ומהעולם (חדשות חיצוניות לקוחות מעיתונים גדולים, בעיקר הניו יורק טיימס), ביקורות, דעות, קריקטורות, וכיסוי נרחב של ספורט, בעיקר של נבחרות וספורטאים שמייצגים את MIT. העיתון יוצא ברציפות מ-1881. יש ב-MIT עוד שני עיתוני סטודנטים, גם הם ותיקים אבל לא עד כדי כך, שיוצאים לאור בתדירויות יותר נמוכות. כדאי לבקר באתר של העיתון כדי להתרשם ממנו, גם מהגרסה המקוונת וגם מגרסת הנייר (שזמינה כקובץ PDF).

כשהגעתי למשרדים של העיתון, בסביבות שבע בערב, מצאתי במערכת את ניק, העורך הראשי, וכמובן עוד כמה סטודנטים שעבדו על העיתון של מחר (אבל ג'ון שהזמין אותי לא היה). הם בדיוק סיימו ארוחת טייק אווי וחזרו לעבודה. ניק הראה לי את המערכת ואת חדר השרתים, שסטודנט עייף ישן בו.

אחר כך הוא הראה לי את התוכנות שהם משתמשים בהן ואת צורת השימוש בהן. הם עורכים את העיתון בתוכנת עימוד נפוצה של Adobe שנקראת InDesign, ועורכים את הטקסט והתמונות בשתי תוכנות אחרות של Adobe. לניהול הקבצים הם משתמשים במערכת ניהול תוכן מסחרית שמתממשקת לתוכנות של Adobe. אבל חלק מהקוד של המערכת הזו פתוח, והם (בעיקר ג'ון) הוסיפו למערכת הזו תכונות נוספות, כמו השוואת גרסאות שונות של מאמר בעריכה. את הגרסה המקוונת של העיתון הם מפיקים אוטומטית מתוך הקבצים שהתוכנות של Adobe שומרות; תוכנה שנכתבה על ידי סטודנטים שפעילים בעיתון מפענת את הקבצים, מעבירה אותם לפורמט ארכיוני שהעיתון משתמש בו, שומרת את הפורמט הזה במסד נתונים, ומפיקה ממסד הנתונים את הגרסה המקוונת של האתר.

העיתון משתמש בעוד תוכנה שנכתבה על ידי סטודנטים, חוץ מהתוכנה שיוצרת את אתר האינטרנט של העיתון. למשל, תוכנה שניק כתב חיברה דפים סרוקים של גליונות ישנים לגליונות שלמים (כל הגליונות של העיתון, יותר מ-125 שנה, מופיעים באתר ואפשר לחפש בהם טקסט).

אחר כך עברנו לשוחח על העיתון באופן יותר כללי. כששאלתי כמה סטודנטים עובדים בעיתון, ניק צחק. זו שאלה שאין לה תשובה. הוא עצמו נמצא שם כל הזמן, אבל כמובן שיש הרבה סטודנטים שפעילים בעיתון, אבל פחות. חלק מתפקדים ככתבים, חלק כעורכים, צלמים, מתכנתים, וחלק עוסקים ביותר מפעילות אחת. (אני מניח שבלי לשרוץ בעיתון כל הזמן בשנתיים הראשונות ללימודים, ניק לא היה מתמנה לעורך ראשי בשנה השלישית ללימודיו.) לעיתון יש הכנסה שנתית של בערך 120 אלף דולר מפרסומות, והוצאות של בערך 100 אלף: בערך חצי על הדפסת העיתון והפצתו בקמפוס, עוד 30 אלף בערך לרשיונות תוכנה, והשאר לציוד וכל מיני. חוץ מהדפסת העיתון והפצתו בקמפוס, העיתון לא משתמש בשום שירותים חיצוניים. כל הפעילות מתנהלת על ידי סטודנטים בהתנדבות: הפעלת המחשבים והשרתים, התכנות, העימוד, ניהול המודעות, הכל. למרות הסכומים הלא קטנים שזורמים בעיתון, העיתון הוא פעילות סטודנטיאלית ולא עסק. במקרה הזה, הפעילות ממש רווחית ולא זקוקה לתמיכה מהמוסד פרט למשרדים, אבל יש פעילויות סטודנטיאליות שהמוסד תומך בהם כספית.

בעיני זה היה מקסים לראות את האנרגיה והשאיפה למקצוענות. גם העובדה שבחור כמו ניק, שלומד מדעי המחשב ובעוד שנה וקצת יהיה מהנדס תוכנה, יכול לחוות במהלך הלימודים עריכה של עיתון, משמעותית בעיני. לא רק כהתנסות קצרה או חד פעמית, אלא כפעילות מתמשכת במהלך שלוש או ארבע שנים, ותוך כדי אחריות שהעיתון אכן יגיע לבית הדפוס בשתיים בלילה פעמיים בשבוע. העובדה שהפעילות הזו היא חלק ממסורת ארוכה מסייעת מאוד לייצר מסגרת אפקטיבית ולתת משמעות להשקעה של הסטודנטים. זה לא אומר שסטודנטים לא פעילים במסגרות יותר צעירות (למשל, ארגון הסטודנטים הישראלים צעיר אבל פעיל מאוד השנה), אבל ההמשכיות מועילה.

למיטב ידיעתי, באוניברסיטת תל-אביב אין שום דבר דומה. יש עיתון סטודנטים, "תזה", אבל יוצא לאור רק כמה פעמים בשנה, אין לו אתר אינטרנט, ואני לא חושב שהוא מופק במלואו על ידי סטודנטים, אלא רק התוכן מופק על ידי סטודנטים. גם אתר האינטרנט של אגודת הסטודנטים עצמו נבנה על ידי חברה מסחרית, לא על ידי הסטודנטים עצמם. זה חבל.

באופן יותר כללי, בארץ החוויה של לימודים באוניברסיטה היא לא חוויה טוטאלית כמו בארצות אחרות. אני לא חושב שיש איזושהי פעילות סטודנטיאלית שמושכת סטודטים לרמת פעילות כמו זו של עורכים ב-The Tech, שעובדים על העיתון עד שתיים בלילה פעמיים בשבוע (ולפעמים הרבה מעבר לזה). כמובן שאפשר למצוא לזה סיבות, והסבירות ביותר הן שבארץ אנרגיית הנעורים הזו מפעילה בדרך כלל דברים אחרים (את הצבא), ושחלק גדול מהסטודנטים עובדים, בעוד שבמוסדות כמו MIT הסטודנטים ככלל לא עובדים, ולכן יש להם יותר פנאי שאת חלקו הם מפנים לפעילויות סטודנטיאליות.

אבל הסיבות הללו לא מסבירות את ההבדלים בין תל-אביב ל-MIT באופן מלא, ואני מקווה שאולי פעילות הסטודנטים בתל-אביב תגדל משמעותית. ראשית, יש באוניברסיטאות בארץ אוכלוסיה לא קטנה של עתודאים ועתודאיות, שיש להם בדיוק את אותה אנרגית נעורים כמו לסטודנטים ב-MIT, והם בני 18-21 ולא בני 21-24. שנית, ייתכן מאוד שגם בארץ יש אוכלוסית סטודנטים משמעותית שיכולה לשרוד כלכלית בלי לעבוד במהלך הלימודים; גם בארצות הברית הלימודים יקרים (הרבה יותר מאשר בארץ) והחיים בקמפוס יקרים. אבל סטודנטים רבים מוכנים לקחת הלוואות ומשפחות רבות תומכות בבנים ובנות לומדים בהיקף גדול כדי שהלומדים לא יצטרכו לעבוד. גם טיולים ממושכים בדרום אסיה או דרום אמריקה, לפני, אחרי, או במהלך הלימודים מראים שיש לסטודנטים ישראליים רבים משאבים שהם יכולים, אם רצו בכך, להפנות ליצירת יותר פנאי.

אמנם בארץ הצבא מספק לחלק מהצעירים חוויות משמעותיות שאינן קשורות בקריירה העתידית שלהם. אבל לפעילות סטודנטיאלית כמו בקמפוס אמריקאי יש יתרונות גדולים על החוויות הצבאיות של צעירים בארץ. ראשית, החוויה היא של פעילות אזרחית ולא צבאית. שנית, החוויה היא בסביבה לא היררכית. בעיתון של MIT יש היררכיה פנימית מסויימת, כמו בכל ארגון אפקטיבי, אבל אין היררכיה חיצונית. אין אף "מבוגר" שאינו סטודנט שאחראי על העיתון; הפעילות שייכת לגמרי לסטודנטים. אבל ההבדל החשוב ביותר הוא שבקמפוס האמריקאי הסטודנט בוחר במה לעסוק (אם בכלל). ניק בחר לכתוב ולערוך ולתכנת בעיתון, אבל הוא גם יכול היה לבחור לשחק ולביים בקבוצת תיאטרון (גם בלי ללמוד בחוג לתיאטרון), או לנגן בתזמורת, או להשתתף בנבחרת פוטבול. כמובן שהוא היה צריך להפגין יכולות מתאימות לכל פעילות, אבל בשום מקרה לא דרושה יכולת מקצוענית ממש, רק יכולת סבירה ורצון להשתתף.

עבר ועתיד בעולם המחשבים

באטלר למפסון, שאני מלמד יחד איתו (ועם עוד חברי סגל) את הקורס "הנדסת מערכות מחשב", הרצה אתמול על העבר והעתיד של המחקר בתחום מערכות מחשב. ההרצאה היא חלק מסדרת הרצאות שמארגנים הסניפים בבוסטון של שתי אגודות מקצועיות, ACM ו-IEEE.

באטלר הוא חוקר עם נסיון עצום, בתחום (מערכות מחשב) שהנסיון חשוב בו, ולכן הסתקרנתי מאוד לדעת מה בדיוק הוא חושב על העבר, ועוד יותר הסתקרנתי לדעת מה הוא חושב על העתיד של מערכות מחשב. הוא עובד בתחום כבר יותר מארבעים שנה (סיים את הדוקטוראט ב-1967), וזכה בפרס טיורינג ועוד הרבה פרסים חשובים אחרים. הוא עבד במעבדת המחקר החלוצית של זירוקס בפאלו אלטו, במעבדת מחקר של חברת דיגיטל, ומ-1995 הוא עובד במיקרוסופט.

בפגישות של סגל הקורס הוא מתנהג בצניעות מרשימה, בהתחשב בעובדה הוא הרבה יותר מנוסה מכל שאר המרצים בתחום. אם שואלים לדעתו הוא עונה, בדרך כלל תשובות מקוריות ומועילות, אבל הוא לא מתערב אם לא שואלים אותו. גם כאשר הוא אינו מסכים עם מישהו, הוא מתבטא בצורה עדינה. כך שבהחלט שמחתי על ההזדמנות לשמוע אותו מחווה דעתו באופן חופשי על הרבה נושאים.

ההרצאה היתה מופלאה, כמצופה. בחלק הראשון שלה הוא תיאר רשימה של רעיונות במערכות מחשב שהצליחו ורשימה של רעיונות שלא הצליחו. בשתי הרשימות היו נושאים שהוא עבד עליהם במהלך הקריירה שלו, כך שהוא לא ניסה בהרצאה להצדיק את הרעיונות שלו דווקא. ברשימת ההצלחות היו זיכרון וירטואלי, רשתות ניתוב מנות (כלומר רשת האינטרנט וכל הטכנולוגיה שתומכת בה), תכנות מונחה עצמים, מסדי נתונים יחסיים, מנגנוני טראנזאקציות, וממשקי משתמש גראפיים. את רוב הרעיונות הללו לא מפתיע למצוא ברשימת ההצלחות, אבל חלקם נראו מוזרים למדי כאשר העלו אותם לראשונה.

רשימת הכשלונות (או ליתר דיוק, רעיונות שעדיין לא הצליחו), יותר מעניינת ויותר מעוררת מחלוקת. ברשימה הזו הופיעו יכולות (capabilities, מנגנון לייצוג הרשאות), חישוב מבוזר, מערכות טיפוסים מתוחכמות, אבטחת מחשבים, עצמים לא נדיפים (persistent objects), הפעלה של שגרות מרוחקות (RPC), הנדסת תוכנה, ומעבדי RISC. מה שמעניין ברשימה הוא שכל הרעיונות שכלולים בה נראו מצויינים בזמן מסויים, והיו להם תומכים עם כח שכנוע רב (לחלקם יש תומכים גם כיום). אבל בסוף רעיונות מצליחים או נכשלים אם הם טובים או לא טובים, בלי קשר לכח שכנוע של מישהו. ההסברים של באטלר לגבי למה כל רעיון לא הצליח היו מעניינים מאוד.

היו גם כמה רעיונות שבאטלר חשב שלא הצליחו עדיין, אבל אולי יצליחו בעתיד. ברשימה הזו היו שיטות פורמאליות לאימות תוכניות, חישוב מקבילי, ורכיבי תוכנה. אחת התובנות המעניינות של באטלר היו לגבי רכיבי תוכנה. הבעיה המרכזית בפיתוח ושימוש ברכיבי תוכנה מוכנים הוא שקשה מאוד לפתח תוכנה אמינה שמשתמשת בהרבה רכיבים ממקורות שונים (זה יותר קל עם משתמשים ברק שניים שלושה רכיבים גדולים, כמו מסד נתונים ושרת ווב). הוא סיפר על מצגת שמהנדסים מאמזון הציגו למהנדסים ממיקרוסופט, ובה הם הסבירו שבאמזון יש קבוצות קטנות של מהנדסים, 10-12, שכל אחת מהן אחראית באופן מלא לרכיב תוכנה מסויים (web service). הקבוצה מפתחת את הרכיב, משדרגת אותו, בודקת אותו, הכל. אין שום צוות שאחראי לבדוק שכל הרכיבים הללו עובדים ביחד. המהנדסים של מיקרוסופט לא יכלו להאמין שהשיטה הזו עובדת; האינטואיציה שלהם היתה שזו שיטה כאוטית שחייבת לגרום למוצר הכולל לעבוד בצורה לא נכונה לעיתים קרובות. הם צדקו. על פי למפסון, שיטת הפיתוח של אמזון עובדת מסיבה אחת בלבד: באמזון יש רק פיסת תוכנה קטנה שחייבת לעבוד נכון: הכפתור checkout, שלחיצה עליו מבצעת את ההזמנה ומחייבת את כרטיס האשראי של הלקוח. כל השאר יכול להיות לא נכון. המלאי שמצויין לפריט לא נכון? דירוג הגולשים למוצר לא נכון? לא חשוב; אולי זה יגרום לאבדן מכירה פה ושם, אבל זה לא סוף העולם. אם התוכנה יכולה לפעול בצורה מספקת גם אם היא פגומה מאוד, יש דרכים יעילות מאוד לפתח אותה, כמו הגישה של אמזון, שמבוססת על רכיבי תוכנה. אבל להרבה מוצרי תוכנה אחרים זה לא פועל.

זה העבר.

לגבי העתיד, ללמפסון היו תחזית מעניינת, ואתגר. התחזית היא ששלושים השנים הבאות בעולם המחשבים יהיו בסימן אינטגרציה של מחשבים עם העולם הפיזי. בשלושים השנים הראשונות, משנת 1950 עד 1980 בערך, מחשבים שימשו בעיקר לחישובים מסובכים: סימולציות מדעיות, חישובי משכורות ועוד. זה ממשיך עד היום, וימשיך גם בעתיד, אבל החל מ-1980 מחשבים התחילו לשמש באופן אינטנסיבי לתקשורת ואחסנת מידע. לדעתו, אנחנו עכשיו בסוף הגל הזה, שהביא לנו דואר אלקטרוני, את האינטרנט והווב, תוכנות מסרים מיידים, מסדי נתונים, ומנועי חיפוש. גם זה ימשיך בעתיד, אבל משהו חדש צריך לפרוץ סביב 2010 (אם מאמינים שכל 30 שנה קורה שינוי משמעותי בעולם המחשבים). לדעתו זה יהיה אינטגרציה גוברת של מחשבים עם העולם הפיזי, חישה על ידי מחשבים והפעלה של העולם על ידי מחשבים. זה קיים גם כיום, אבל לדעתו יהפוך לגל גדול ומשמעותי.

האתגר היה מיועד לשכנע את הקהל שהמחקר בתחום של מערכות מחשב ומדעי המחשב בכלל לא הסתיים, ושעוד יש נושאים מסעירים לעבוד עליהם. האתגר היה פשוט: להוריד לאפס את את הנפגעים מתאונות דרכים. מכיון שיש כיום חיישנים שמסוגלים לחוש מה נמצא ומה קורה מסביב למכונית, ומכיון שמחשבים יכולים לשלוט באופן מלא במכונית (כלומר לסובב את ההגה, להפעיל את תיבת ההילוכים, הבלמים, וכו'), הרי שאפשר להניח (או לקוות) שמחשבים יוכלו למנוע תאונות. באופן מעשי אולי לא ניתן למנוע תאונות לגמרי, אבל לדעת למפסון אין סיבה שמערכות מחשב מתוחכמות יותר מאלה הקיימות יוכלו למנוע את רוב התאונות והנפגעים. כדוגמה למה שניתן לעשות הוא סיפר על סדרת תחרויות שארגן ומימן גוף המחקר של מערכת הבטחון האמריקאי. בתחרויות הללו צוותי מחקר מאוניברסיטאות שונות התחרו בפיתוח מכוניות שנוהגות את עצמן. בתחרות האחרונה, שהתקיימה בסתיו, מכונית מ-MIT הגיע לשלב הגמר. התחרות כללה נהיגה בסביבה עירונית, כולל התחשבות בכלי רכב אחרים, אבל בינתיים ללא הולכי רגל. (לפני התחרות ראיתי את הרכב הזה, ואחריה שוחחתי כמה פעמים עם הצוות שבנה אותו, וזו באמת טכנולוגיה מרשימה; הרכב היה רכב רגיל, שהורכבה בו מערכת נהיגה לנכים, שמאפשרת למחשב לשלוט בהגה ובדוושות; צביר של מחשבים עם תוכנה מקורית וכמות די גדולה של חיישנים אפשרו לרכב להגיע לסדרת יעדים ללא נהג.)

מעורר השראה.

לינור בלום ולימודי מדעי המחשב בתיכונים ישראליים

לינור בלום, מדענית מחשב מאוניברסיטת קרנגי מלון, נתנה היום הרצאה ב-MIT על הירידה בהרשמה ללימודי מדעי המחשב. היא הראתה נתונים שמעידים על ירידה במספר התלמידים שלומדים מדעי המחשב בתיכונים בארצות הברית, ועל ירידה במספר הנרשמים למדעי המחשב באוניברסיטאות. היא גם הראתה שאחוז הנשים בקרב תלמידי מדעי המחשב יורד, ותיארה שורה של פעילויות שנועדו להפוך את לימודי מדעי המחשב ליותר אטרקטיביים, בעיקר לתלמידי תיכון ולנשים.

למגמות הירידה הללו אין הסבר פשוט ומספק. מספר הסטודנטים האמריקאיים שלומדים את כלל תחומי המדעים וההנדסה יורד מאז אמצע שנות השמונים, למרות שהמשכורות בתחומים הללו נשארו גבוהות.

עבורי, הנקודה המפתיעה ביותר בהרצאה הגיעה כאשר בלום נתנה את לימודי מדעי המחשב בתיכונים בישראל כדוגמה מופתית שיש ללמוד ממנה. היא סיפרה שתוכנית הלימודים עוצבה על ידי דוד הראל (ממכון וייצמן) ויהודית גל-עזר (מהאוניברסיטה הפתוחה); על המאמר על תוכנית הלימודים הזו, שהיא הראתה בהרצאה, היו חתומים גם כתריאל בארי (מהאוניברסיטה העברית) ועמירם יהודאי (מאוניברסיטת תל-אביב). היא שיבחה גם את תוכנית הלימודים וגם את הכשרת מורי מדעי המחשב בתיכונים בארץ. בלום חקרה את הנושא בשיתוף עם אורית חזן מהטכניון.

לא ידעתי, אבל שמחתי ללמוד על כך.

 

עדכון מה-13 לאפריל: עמירם יהודאי תיקן אותי שתוכנית הלימודים הראשונה במדעי המחשב הוכנה על ידי ועדה שכללה את הארבעה שציינתי, אבל גם מורים ואנשי משרד החינוך. רשימת הקרדיטים המלאה והסברים על התוכנית אפשר מופיעים באתר מדעי המחשב וטכנולוגיות מידע של משרד החינוך.

להחזיר מדענים ולישב את הגולן

אבא שלי היה מספר בדיחה על איש שנכנס לחנות ספרים ושואל את המוכר אם יש לו ספר לימוד על חקלאות בשפה הפורטוגזית.
– אתה רוצה ללמוד חקלאות?
– כן.
– אתה קורא פורטוגזית?
– לא.
– אז למה אתה מחפש ספר חקלאות בפורטוגזית?
– כי ככה אני אלמד גם חקלאות וגם פורטוגזית במחיר של ספר אחד.

נזכרתי בבדיחה הזו כשקראתי היום כתבות ב-"גלובס" ו-"הארץ" על ארגון שמנסה לסייע למדענים ישראלים במדעי החיים שחיים בארצות הברית לחזור לארץ. ב-"הארץ" הכתבה מלווה בתמונה שמופיעים בה שניים ממקימי הארגון הזה, רמי לוטם, שהבן שלו והבן שלי לומדים באותה כיתה, ושמוליק הס, שגר דלת לידנו.

למה נזכרתי בבדיחה? בכתבה ב-"הארץ" צוטטה תגובת משרד התעשיה והמסחר, שכללה את המשפט הבא: "משרד התמ"ת מרכז מאמצים להקמת מרכזי מו"פ חדשים בפריפריה, כאשר מרכזים אלה יסייעו בקליטת אותם מדענים מחו"ל." בכתבה ב-"גלובס" מסופר ש-"לפני מספר חודשים [ראש מינהלת החממות ומספר מנהלי חממות] חרשו את ארצות-הברית במטרה להחזיר ארצה מדענים מתחומי מדעי החיים ולהזמין אותם לפעול במסגרת החממות. במשלחת הציונית היו מנהל חממת אופקים, יורם הלוי; מנהל חממת הגולן, אלישע ילין; מנהלת חממת את"י, שרית סוכרי; ואיריס שחר מחממת ביוליין מירושלים." ד"ר רנה פרידור, ראש מנהל החממות, הסבירה את רמת התמיכה הממשלתית בחממות: "היום, תקציב לפרויקט אצלנו הוא בממוצע 2 מיליון שקל, שניתן כמענק. הפרויקט מקבל את הכול ולא צריך לשים פרוטה. המדינה שמה מתוך הסכום 85% ללא תנאי, והחממה משלימה את השאר – ובדרך כלל יותר."

המדינה רוצה להחזיר מדענים, או לפתח את הפריפריה? גם וגם, ובאותו שקל. גם אם נניח שהמימון הממשלתי לחממות מסייע להחזיר מדענים ישראלים לארץ, הממשלה מקצה אותו באופן שמכוון להכריח לפעמים את המדען לא רק להחליט לחזור לארץ, אלא לחזור לפריפריה, כי המימון מגיע דרך חממת אופקים או חממת הגולן. אולי המדען רוצה לחזור לאופקים, אבל אולי הוא רוצה לחזור לרחובות. אבל בשיטה הזו אפשר לטעון שגם פיתחנו את הפריפריה, וגם סייענו להחזיר מדענים ולפתח את התעשיה הישראלית.

למעשה, המצב יותר מסובך. קשה לומר אם הסיבוך הופך את המצב ליותר טוב או ליותר רע, אבל בטח שהדברים שונים מאיך שהם נראים. האם האנשים שעובדים על הפרוייקטים שחממת אופקים באמת גרים ועובדים באופקים או בסביבתה? בכלל לא בטוח. יש פרויקטים שפעלו במרכז הארץ ומומנו על ידי חממות בפריפריה. מין ישראבלוף שמאפשר לומר שהממשלה השקיעה בפריפריה אבל להוציא בפועל את הכסף היכן שיותר הגיוני כלכלית להוציא אותו (שזה לעיתים קרובות במרכז).

אני אסיים באיחולי הצלחה לרמי, שמוליק, וגיל בלנדר, ובתקווה שבאמת חלק מהמון המדענים הישראלים בארצות הברית ימצאו מקומות עבודה ראויים בארץ.

הרווארד והבעיה היהודית

מנגנון הקבלה לתואר ראשון באוניברסיטאות בארה"ב הוא די משונה. בעצם, יש בו שני אספקטים משונים. הראשון הוא שהרישום והקבלה הם לאוניברסיטה, לא לחוג מסויים. הלימודים בשנה שנתיים הראשונות הם כלליים, והסטודנטים מחליטים לקראת איזה תואר הם רוצים ללמוד במהלך הלימודים. זה שונה מאוד מהמנגנון בישראל, שבו ההרשמה היא לחוג מסויים (ולחוגים שונים יש דרישות קבלה שונות).

האספקט המשונה השני, שבו הרשימה הזו דנה, הוא העובדה שהקבלה לא מתבצעת על פי קריטריונים אובייקטיביים ברורים. בתהליך ההרשמה המועמדים מגישים את הציונים שלהם מהתיכון, ציוני SAT (מבחנים שמשלבים מבחן פסיכומטרי עם מבחנים נושאיים דומים לבחינות בגרות), אבל גם חיבור, הסברים על פעילויות נוספות לא לימודיות שהם עסקו בהן (למשל התנדבות או הישגים מיוחדים בספורט). החלטת הקבלה משקללת את כל הנתונים הללו, ולפעמים גם ריאיון אישי, המלצות, והיסטוריה משפחתית של הורים שהם בוגרי המוסד.

המוזרות העיקרית של מנגנון הקבלה הזה טמונה בכך שהוא לגמרי לא אובייקטיבי; אנשי הקבלה יכולים בהחלט לקבל מועמד עם ציונים נמוכים ולדחות מועמד עם ציונים יותר גבוהים. מגוון הגורמים שעשויים להשפיע על החלטות הקבלה גורם לקושי גדול למועמדים, שחוששים שגם ציונים גבוהים מאוד בתיכון לא יספיקו כדי להתקבל לאוניברסיטה שהם חושקים ללמוד בה, וללחץ גדול בתקופת התיכון.

ספר מעניין בשם The Chosen מאת Jerome Karabel, סוציולוג מברקלי, מסביר איך האוניברסיטאות האמריקאיות הגיעו למודל הקבלה המשונה הזה. הוא מתמקד בשלוש אוניברסיטאות, הרווארד ייל ופרינסטון, שהובילו את שאר האוניברסיטאות למנגנון הקבלה הזה.

עד שנות העשרים של המאה העשרים, החלטות הקבלה באוניברסיטאות הללו היו מבוססות באופן בלעדי על הצלחה בבחינות כניסה. לאוניברסיטאות לא היתה מכסת קבלה, וכל מי שניגש לבחינות הקבלה ועבר התקבל. מנגנון בחינות הקבלה והתוכן שלהן השתנה לאורך השנים; בסוף המאה התשע עשרה כל אוניברסיטה ניהלה מנגנון בחינות משלה, וכל הבחינות הללו דרשו ידע בלטינית ויוונית. לאט לאט הן עברו לבחינות סטנדרטיות של גוף חיצוני וויתרו על היוונית ואחר כך על הלטינית. הדרישה לידע בלטינית ויוונית איפשר במקור רק לתלמידים ממספר לא גדול של בתי ספר פרטיים שבהם לימדו את השפות הללו להירשם לאוניברסיטאות הללו; הויתור על הדרישה הזו נבע מהרצון לאפשר לבוגרי תיכונים ציבוריים להירשם. אבל למרות השינויים בבחינות הכניסה, הגישה הבסיסית שקבלה תהיה מבוססת על ציונים נשארה בעינה.

בשנות העשרים, לאחר מאבק לא פשוט בהרווארד, שלוש האוניברסיטאות עברו למנגנון הקבלה הסובייקטיבי שגרסה שלו משמשת את רוב האוניברסיטאות האמריקאיות גם היום (כולל MIT).

מה גרם להן לשנות את מנגנון הקבלה? הבעיה היהודית. אבל כדי להבין את הבעיה ואת הפתרון, צריך להבין את המהות של האוניברסיטאות הללו בתחילת המאה העשרים. לאוניברסיטאות הללו היו כמה מטרות:

לחנך את האליטה העתידית של אמריקה; זה כלל את חינוך העשירים, מתוך ראיה שמכיון שתהיה להם השפעה, עדיף שיקבלו חינוך רחב ואיכותי, אבל גם חינוך של בנים מוכשרים ממעמדות אחרים, כאלו שהכשרון שלהם מאפשר להם להנהיג. ההגדרה של האליטה והמנהיגים היתה רחבה וכללה מנהיגים פוליטיים, אנשי עסקים, ומדענים.

ליצור קשרים חברתיים בין המנהיגים העתידיים של אמריקה. זו היתה מטרה חשובה, במיוחד בעיני הסטודנטים, הבוגרים, וההורים.

לתת לגיטימציה לשוק החפשי ואי ההתערבות הממשלתית, על פי העקרון של ג'פרסון שיש צורך בשויון הזדמנויות, אבל לא בשוויון הכנסה ונכסים. על פי הראיה הזו, צריך לאפשר לכל מי שהוא מוכשר וחרוץ להצליח, כלכלית וציבורית, אבל אין צורך לדאוג לשוויון כלכלי בין כל האזרחים. האוניברסיטאות ראו בעצמן את הכלי המרכזי שמאפשר הצלחה לכל מי שמוכשר, ובאופן זה מגן על אי השיוון הכלכלי, שהוא חלק מהעיקרון הקפיטליסטי.

השאיפה לתרומה מדעית משמעותית לא היתה חזקה בסוף המאה התשע עשרה, בתקופה שבה המרכזים המדעיים היו באירופה, אבל היא הלכה והתחזקה לאורך כל המאה העשרים.

עד תחילת המאה העשרים, רוב הסטודנטים באוניברסיטאות הללו היו לבנים אנגלו-סקסיים פרוטסטנטים; WASPs, בקיצור. המשרות הניהוליות הבכירות באוניברסיטאות היו שמורות בדרך כלל ל-WASPs עם דם כחול ממש, צאצאי המתיישבים הלבנים הראשונים בניו אינגלנד. האוניברסיטאות היו גם מוסדות דתיים למחצה, עם חובת השתתפות נוכחות בטקסי הכנסיה. אבל למרות הרוב הפרוטסטנטי הלבן, האוניברסיטאות לא הפלו על רקע של דת, גזע או מוצא, ולמדו בהן תלמידים שחורים, יהודים, וקתולים. (הגיוון לא היה אחיד; הרבה בהרווארד, פחות בייל, ומעט מאוד בפרינסטון.)

בעשורים הראשונים של המאה העשרים, מספר הסטודנטים שלא באו מרקע לבן פרוטסטנטי עלה בהתמדה, בגלל הגירה מסיבית לארצות הברית והשתפרות בתי הספר התיכונים. יותר ויותר בני מהגרים עברו את בחינות הכניסה, ולכן אחוז הלבנים הפרוטסטנטים ירד בהדרגה. המצב היה "חמור" במיוחד בהרווארד: באמצע שנות העשרים, יותר מרבע מהסטודנטים היו יהודים.

המצב הזה הדאיג מאוד את חלק מנשיאי האוניברסיטאות. על פי קָרָבֶּל, מי שהדאיג אותם במיוחד היו היהודים, והם התבטאו בחופשיות אודות "הבעיה היהודית" בהרווארד. הדאגה הזו נבעה מהחשש שריבוי היהודים ידחה את התלמידים הלבנים הפרוטסטנטים. החשש הזה היה מבוסס; בוגרים איימו שלא ישלחו את בניהם ללמוד במוסדות הללו אם מספר היהודים לא יקטן. מכיון שהמוסדות נשענו על שכר לימוד גבוה ותרומות, זה היה איום משמעותי.

הנשיא של הרווארד ניסה לקבוע מכסה של תלמידים יהודים. הנסיון נכשל כשלון חרוץ. לא היו רבים בהרווארד שלא היו מעוניינים בהקטנת מספר התלמידים היהודים; רוב חברי הסגל (למעט כמה יהודים, שגם חלקם היו אמביוולנטיים), הבוגרים, ואנשי המנהלה היו שמחים לראות פחות יהודים בהרווארד. זה נבע מכמה גורמים, פרט לאיומי הבוגרים וההורים. זה נבע מאנטיפטיה ליהודים, אולי אפילו אנטישמיות, וגם מרצון לשמור על האופי של המוסד, שרבים חשו שהוא משתנה מהר ואינו דומה כבר למוסד שבו הם למדו בעבר. אבל הסיבה העניינית העיקרית היתה הרצון לשמר את הרצון של הבוגרים לשלוח את בניהם למוסד ולתרום.

הנסיון נכשל מכיון שלמרות התמיכה בהקטנת מספר היהודים, הנשיא נתקל בהתנגדות עזה לאפליה גלויה ובוטה. אפליה כזו היתה מנוגדת לעקרונות השיוויון שחברי הסגל האמינו בו, וגם רבים מהבוגרים והתומכים. הרעיון של אפליה דרך מכסות גם נתקל בהתנגדות עזה בעתונות האמריקאית. הנשיא נסוג מרעיון המכסות, אבל לא מהרעיון להקטין את מספר היהודים.

הניסיון השני של נשיא הרווארד עלה בהצלחה. במקום לקבוע מכסות, הוא הציע לשנות את מנגנון הקבלה כך שיקח בחשבון לא רק ציונים, אלא גם "אופי", "מנהיגות", וספורטיביות. המנגנון הזה התקבל בשמחה, ופעפע לכל האוניברסיטאות האמריקאיות. המנגנון הזה העניק כח לאנשי הקבלה באוניברסיטאות, ואפשר להם לעצב את אוכלוסיית התלמידים כרצונם. בהרווארד העיצוב הזה התבטא, למשל, בהקטנת מספר היהודים מרבע לכ-15%. זה היה עדיין מספר גדול (הרבה יותר ממספר היהודים בייל ופרינסטון), אבל כנראה איזן את הצרכים של הרווארד, צורך בתלמידים מצטיינים, בצורך לתת הזדמנות והשכלה לנערים מקבוצות שונות באוכלוסיה, ובצורך לשמור על אופי המוסד באופן שיספק את הבוגרים.

לאורך השנים, האוניברסיטאות השתמשו במנגנון הסובייקטיבי הזה בדרכים שונות. הן השתמשו במנגנון לצרכים מגוּנים למדי, כמו האפליה המוסווה של יהודים משנות העשרים ואילך, אבל גם לצרכים יותר חיוביים. החל משנות השישים והשבעים של המאה העשרים, האוניברסיטאות השתמשו באותו מנגנון לצורך אפליה מתקנת לשחורים. האפליה המתקנת נתקלה במחאה מצד הבוגרים, אבל במקרה הזה האוניברסיטאות לא התקפלו.

מנגנון הקבלה הסובייקטיבי לא מאפשר למועמד שנדחה לדעת בדיוק מדוע הוא נדחה; מתן הסבר כזה דורש כימות ושקלול ברור של השיקולים, והאוניברסיטאות בחרו בכוונה באוסף שיקולים שלא את כולם ניתן לכמת. המנגנון הזה הותקף בתביעות משפטיות אבל שרד כשבית המשפט העליון בארה"ב תמך בעמדת האוניברסיטאות.

לסיפור הזה יש לקחים שרלוונטיים לנו. הסיפור הזה, שפרוס על פני הרבה עשורים, מראה שמנגנוני קבלה סובייקטיביים מאפשרים מצד אחד העדפה מתקנת מכל מיני סוגים, אבל גם מאפשרים מצד שני אפליה מוסוות, מודעת או שלא מודעת. אבל להעדפה מתקנת דרך מנגנון כזה יש יתרון מסויים על העדפה מתקנת דרך מכסות כי מכסות קשה להקטין גם כאשר כבר אין בהן צורך.

גם בארץ יש תהליכי קבלה שיש בהם מרכיב סובייקטיבי, לא לתואר ראשון (שאליו הקבלה מבוססת על ציוני הבגרות והפסיכומטרי), אבל כן לתארים מתקדמים. יש גם הרבה תהליכים כאלה מחוץ לאוניברסיטאות. יתכן שבחלק מהמקרים אפשר להחליף את התהליך הסובייקטיבי בתהליך אובייקטיבי, כאשר יש בחינות סטנדרטיות רלוונטיות, אבל לפעמים אי אפשר, או שאין בכך טעם. וגם בשימוש בבחינות סטנדרטיות יש קשיים: לעשירים קל יותר ללמוד אליהן, ולפעמים לימוד שכל מטרתו להצליח בבחינה הוא חסר טעם (קורסי ההכנה לפסיכומטרי הם דוגמה אידאלית לשני הקשיים הללו).