אחד הדוקטורנטים שאני מנחה סיפר לי היום שבקשת הויזה שלו לארצות הברית אושרה. הוא עומד לסיים את הדוקטורט באוניברסיטת תל-אביב וקיבל הצעת עבודה מחברה אמריקאית גדולה. החברה טיפלה בהגשת בקשה לויזה מסוג O-1, שהיא ויזה שמיועדת לאנשים עם יכולת יוצאת דופן (extraordinary) במדעים, אמנויות, חינוך, עסקים, או ספורט. כדי לקבל ויזה כזו יש להציג ראיות להישגים יוצאי דופן, כולל מכתבי המלצה מאנשים בולטים בתחום. לסטודנט הזה באמת יש הישגים יוצאים מן הכלל, כך שאני לא מתפלא שהוא קיבל ויזה כזו, אבל השימוש שהאמריקאים עושים בקטגוריה הזו (O-1) מעלה נקודה מעניינת.
ויכוחים על הגירה ניטשים בציבור האמריקאי החל מתחילת המאה העשרים. הדיון הציבורי הזה הוביל לחוק להגבלת ההגירה ב-1924 (שהגביל מאוד את ההגירה ממזרח אירופה לארה"ב לפני מלחמת העולם השניה) והוא עדיין סוער. הפרטים של הדיון משתנים מדי פעם, אבל הנושא המרכזי נשמר: איך לאפשר הגירה ומענה לצרכי שוק העבודה האמריקאי תוך כדי שימור הערכים של החברה האמריקאית ושימור השפע הכלכלי שהאמריקאים נהנים ממנו. למשל, החברה האמריקאית זקוקה לפועלים חקלאיים אבל אין מספיק אמריקאיים שמוכנים לעבוד כפועלים בחקלאות (נשמע מוכר?), אבל יש לה חשש מהתאזרחות הפועלים החקלאיים. האמריקאים אינם מרגישים בנוח עם איסור מוחלט על הגירה, מכיון שצאצאי מהגרים מהווים רוב גדול מביניהם.
הצורך בהגירה, הרצון לאפשר הגירה, יחד עם חששות מהגירה הובילו לבירוקרטיה אדירה שמטפלת בכל מי שאינו אזרח, מהגרים ומבקרים גם יחד. לעיתים קרובות חלקים גדולים של הבירוקרטיה הזו ניראים מיותרים; תהליך קבלת הויזה, אפילו ויזה לצורך טיול או לימודים, דורש די הרבה טפסים, ריאיון אישי (גם ממי שנכנס ויצא מארה"ב באופן חוקי עשרות פעמים), ועולה למבקש לא מעט.
ויזות שמאפשרות עבודה בארה"ב (בעיקר מסוג H-1) קשה במיוחד לקבל. יש מכסות שנתיות של ויזות לתחומי עיסוק שונים, והמכסות נגמרות לעיתים קרובות בתחילת השנה.
אבל האמריקאים לא טיפשים. הקטגוריה O-1 מאפשרת להם לקלוט אנשים מוכשרים ללא מכסה וללא תור. לא בדקתי איך בדיוק החוק או התקנה מגדירים את מי שזכאי לויזת O-1, אבל ההתרשמות שלי היא שרשויות ההגירה בארה"ב משתמשות בקטגוריה הזו באופן גמיש למדי, כדי לאפשר הגירה נוחה למי שנמצא בראש סולם ההשכלה (דוקטורט, וכן לאנשים במעמד דומה בחינוך, אומנות, עסקים וספורט).
עבורנו הישראלים, המדיניות האמריקאית של הגירה נוחה לאנשים מוכשרים מציבה שתי שאלות. ראשית, מדיניות ההגירה האמריקאית ששמה דגש על תרומה צפויה של המהגר לכלכלה ולחברה מבליטה את הייחוד (יש מי שיאמרו מוזרות) של מדיניות ההגירה הישראלית שבה השיקול הכמעט יחיד הוא אחוז היהודים בישראל. השאלה השניה, שמעניינת אותי יותר, היא מה אנחנו עושים כדי שלא לאבד את מי שנמצא בראש סולם ההשכלה. יש מדינות עם מאזן הגירה חיובי בקטגוריות הללו, כמו ארה"ב, שקולטת מספרים גדולים של מדענים, ויש מדינות עם מאזן הגירה שלילי בקטגוריה הזו, כמו ישראל. כפי שהאמריקאים יוצרים מנגנונים (כמו ויזות O-1) שמעודדות הגירה כזו, אנחנו צריכים לייצר מנגנונים שיעודדו הישארות וחזרה של אנשים כאלו.
יש הרבה מה לעשות. ברור שהגדלת מספר משרות המחקר וההוראה באוניברסיטאות, שהתקציב שלהן נשלט על ידי האוצר, תביא לשיפור במאזן ההגירה שלנו. אבל יש עוד אפשרויות. משרד המסחר והתעשייה מזרים סכומים גדולים להשתתפות בשכר עובדים בחברות טכנולוגיות. אם, למשל, נוסחת ההשתתפות הממשלתית היתה מעודדת העסקה של אנשים מוכשרים במיוחד (במובן של עידוד שכר גבוה, למשל), אולי היינו מאבדים פחות מהם.