מהפיכה (באוניברסיטאות) באירופה

באביב שעבר הוזמנתי ללמד קורס מרוכז של שבוע אודות נושא המחקר שלי באוניברסיטת ארלנגן-נירנברג בגרמניה. העמית הגרמני שהזמין אותי סיפר שהקורס מיועד לתלמידי תארים שני ושלישי בתוכניות לימוד בחישוב מדעי והנדסי. הקורס הוא חלק מתוכנית העשרה שממשלת בוואריה מממנת כדי להעלות את רמת הלימודים בבוואריה (מעבר לרמה בשאר גרמניה, מן הסתם). התלמידים שלימדתי אכן הגיעו משלוש אוניברסיטאות בבוואריה: ארלנגן, מינכן, וביירויית. תוכנית ההעשרה מימנה את כל ההוצאות של התלמידים שהגיעו ממינכן וביירויית, כולל הוצאות הנסיעה והשהיה במלון בארלנגן. תלמידים שרשומים לתוכניות ההעשרה הללו צריכים לקחת כמה קורסים מרוכזים כאלה במהלך הלימודים.
כאשר יצאתי לדרך, ציפיתי ללמד כיתה של תלמידים גרמנים. אבל כאשר הגעתי, גיליתי שרוב התלמידים בכיתה לא היו גרמנים. מתוך 12 תלמידים שלקחו את הקורס שלי, רק ארבעה היו גרמנים. שאר הכיתה היתה מורכבת משלושה סינים, יווניה, סרבי, פקיסטני, אמריקאית, ותלמיד מאיחוד האמירויות. ההרכב הזה מאפיין לא רק את תוכנית ההעשרה, אלא גם את כלל תוכניות הלימודים לתואר שני בחישוב מדעי והנדסי בארלנגן ובמינכן, שהגרמנים מהווים בהן מיעוט. הסיבה פשוטה: תוכניות הלימודים הללו מועברות באנגלית, לא בגרמנית, ושכר הלימוד בהן הוא שכר לימוד רגיל של אוניברסיטאות ציבוריות בגרמניה. שכר הלימוד בגרמניה אינו אחיד, אבל הוא אינו גבוה: ארלנגן גובה כ-300 אירו לסמסטר. השילוב הזה מושך תלמידים מכל העולם, הרבה יותר ממספר התלמידים הזרים שלמדו ולומדים בתוכניות שמועברות בשפה הגרמנית. הסטודנטים הזרים הללו נהנים לא רק מהלימודים המסובסדים, אלא גם מתוכניות העשרה כמו זו שבה לימדתי. גם הסטודנטים הזרים שהגיעו ממינכן, למשל, קיבלו החזר הוצאות נסיעה ולינה.
המצב הזה הפתיע אותי מכמה סיבות. קודם כל, הופתעתי מהעובדה שרוב הלומדים אינם גרמנים. אבל גם הופתעתי מאוד מכך שהזרים, גם מארצות האיחוד האירופי אבל גם מיבשות אחרות, נהנים מלימודים מסובסדים בדיוק כמו התלמידים הגרמנים.
גם באוניברסיטת תל-אביב ובעוד אוניברסיטאות ישראליות קרו בשנים האחרונות התפתחויות משמעותיות בתוכניות לימודים לתואר שני, אבל בישראל כיוון ההתפתחות שונה לגמרי. בישראל, עכב הקיצוץ המסיבי שהאוצר כפה על תקציב ההשכלה הגבוהה, האוניברסיטאות פתחו תוכניות לימודים חדשות לתואר שני שאינן מסובסדות, במאמץ לאזן את תקציביהן. (בתוך האוניברסיטה, התוכניות הללו נקראות תוכניות חוץ תקציביות). אני, שהגעתי מישראל, הנחתי שההוראה באנגלית בגרמניה נועדה למשוך סטודנטים זרים שישלמו שכר לימוד ריאלי, כדי להגדיל את ההכנסות של האוניברסיטאות ו/או להקטין את ההוצאה הציבורית עליהן. אבל כאמור, בגרמניה הלימודים מסובסדים גם עבור זרים; אפילו תוכניות העשרה יקרות פתוחות בפניהם ללא תשלום.
מאז הביקור בארלנגן למדתי עד כמה רחבה התופעה הזו באירופה. חלק גדול מהתוכניות לתואר שני עוברות לאנגלית, לפחות במדעי המחשב ותחומים קרובים. מכיון שבתוכניות לתואר שלישי אין בדרך כלל חובת קורסים משמעותית, גם תוכניות לתואר שלישי פתוחות בפני מי שאנו יודע את שפת המקום. מכרים סיפרו לי על תוכניות כאלה בהולנד, בנורווגיה, ובעוד מקומות בגרמניה (למשל אאכן, פרייבורג וסאארברוקן). בחלק מהאוניברסיטאות, כמו בסאארברוקן, גם חלק ניכר מהקורסים לתואר ראשון מועברים באנגלית, אם כי לא כולם (ולכן אני מניח שקשה עדיין ללמוד תואר ראשון באירופה בלי לדעת את שפת המקום).
המעבר לאנגלית באירופה מתבצע בהמשך לשני מהלכים קודמים: תוכנית ארסמוס למימון חילופי סטודנטים בתוך אירופה, ותוכנית להומוגניציה של מבנה התארים האקדמיים. מטרת התוכנית להומוגניציה של מבנה התארים היא, כמו תוכנית ארסמוס, להקל על סטודנטים לעבור מארץ לארץ במהלך הלימודים. בעבר הלא רחוק רווחו באירופה כמה מבנים של תארים, והמצב הזה הקשה על תלמידים ללמוד תואר אחד בארץ אחת ולהמשיך את לימודיהם לתואר מתקדם בארץ אחרת. למשל, בבריטניה היה נהוג מבנה תארים דומה לישראלי, אבל בגרמניה וצרפת רוב הסטודנטים למדו לתואר שנקראה דיפלומה, שהוא מין אמצע הדרך בין תואר ראשון ושני. האיחוד האירופי החליט שכל המדינות החברות בו צריכות לעבור למודל הבריטי.
שלושת השינויים הללו ביחד, ארסמוס, ההומוגניצזיה של התארים, והמעבר לאנגלית בעיקר בתואר שני, חוברים למהפיכה של ממש באוניברסיטאות באירופה. הן הופכות מאוניברסיטאות שהרכב הסטודנטים בהן הומגני לאוניברסיטאות קוסמופוליטיות עם הרכב סטודנטים מגוון מתוך אירופה ומחוצה לה. הפתיחות לזרים גם מעלה את רמת הסטודנטים, מכיוון שאוכלוסיית הנרשמים הפוטנציאלית גדלה בהרבה. הרכב הסטודנטים באוניברסיטאות האירופיות הופך לדומה להרכב הסטודנטים באוניברסיטאות המחקר המובילות בארה"ב.
לשינויים שעוברים על האוניברסיטאות באירופה יש מספר גורמים: שאיפה פוליטית של האיחוד האירופי לנייד אוכלוסיה בתוך אירופה ולהפוך את אירופה ליותר הומוגנית (השאיפה הזו הניבה את ארסמוס ואת התוכנית להומוגניציה של מבנה התארים), ושאיפה של האוניברסיטאות להעלות את רמת הלימודים על ידי הרחבה משמעותית של מאגר המועמדים ללימודים. בחלק ממדינות אירופה שחוששות מהצטמקות האוכלוסיה, כמו בגרמניה למשל, המעבר לאנגלית גם מעודד הגירה פנימה של אוכלוסיה משכילה, שהמדינות מעוניינות בה.
התוכניות הללו פתוחות כמובן גם לישרא
לים, וחלק מהאוניברסיטאות באירופה, כמו ארלנגן למשל, פועלות באופן נמרץ על מנת לעודד ולמסד חילופי סטודנטים.
בארץ לעומת זאת, מכון וייצמן הוא למיטב ידיעתי המוסד היחיד שפתוח לזרים בצורה דומה.
חבל בעיני שבשעה שעמיתינו באירופה עסקו ועוסקים בפיתוח תוכניות לימודים חדשות שעיקר תכליתן היא להעלות את הרמה האקדמית, אנחנו בישראל נאלצנו לעסוק בפיתוח תוכניות לימודים שעיקר תכליתן הוא להתמודד עם המצוקה התקציבית ועם התקרות הנמוכות של מספר הסטודנטים המסובסדים. אני מקווה שגם האוניברסיטאות בארץ יפָּתחו באופן דומה לסטודנטים זרים; יש לנו הרבה מאוד מה להציע מבחינת האיכות, אבל אנחנו צריכים להתמודד עם שאלת שפת ההוראה, להפחית את שכר הלימוד לתואר שני ושלישי (אחרת אין לנו סיכוי להתחרות עם אירופה ועם ארה"ב על סטודנטים זרים), ולקבל את המשאבים הדרושים. המשאבים הדרושים יכולים להיות מנותבים דרך סבסוד שכר הלימוד כמו באירופה או דרך מענקי מחקר גדולים כמו בארה"ב; גם באירופה וגם בארה"ב הממשלות מסבסדת באופן מסיבי לימודים של סטודנטים זרים לתארים שני ושלישי. שינוי כזה ישרת לא רק סטודנטים זרים, אלא בעיקר את הסטודנטים הישראלים שילמדו עמם, ברמה אקדמית משופרת ובסביבה אנושית מעשירה.

חדרים לבחינות

שלשום התקיים הבוחן האחרון בקורס שלימדתי הסמסטר. ב-MIT מקיימים בחנים ובחינות באולמות ספורט שממלאים אותם בשולחנות מתקפלים, וכל סטודנט יושב ליד שולחן נפרד. הסידור הזה היה בעיני קצת מוזר. בשני הבחנים הקודמים לא הבנתי למה הם עושים את זה, אבל שלשום הבנתי.

אחד הדברים שמרגיזים אותי באוניברסיטת תל-אביב כבר הרבה זמן היא הצורה שמקיימים בה בחינות, לפחות בפקולטה למדעים מדוייקים. הבחינות מתקיימות בכיתות ואולמות הרצאות. האולמות בנויים בשיפוע, והצפיפות בהרבה בחינות היא כזו שרוב הסטודנטים יכולים בקלות לראות מה סטודנט או שניים שיושבים מתחתם כותבים. הסטודנטים בוחרים בעצמם את מקומות הישיבה, מה שמקל עוד יותר על העתקות.

הצעתי פעם למזכירות הבחינות, שאחראית על הנושא הזה, לשפר את צורת הישיבה בבחינות, אבל ההצעה שלי לא התקבלה. פעם אחת ביקשתי ממזכירות הבחינות לערבב תלמידים בשני קורסים שלימדתי באותו סמסטר ושהבחינות שלהם התקיימו ביחד (זה מרחיק תלמידים מאותו קורס אחד מהשני), אבל אי אפשר להשתמש בשיטה הזו בדרך כלל כי זה מקשה על מתן תשובות לשאלות שמתעוררות בזמן הבחינה.

צורת ארגון הבחינה של MIT מוצלחת כי הרבה יותר קשה להעתיק כאשר הנבחנים יושבים ליד שולחנות שטוחים מאשר כאשר הם יושבים באולם משופע. זה דורש התארגנות, כי חדר כיתה יכול להיות שטוח רק אם הוא די קטן. מרגע שעוברים מספר תלמידים מסויים (אני חושב שבאיזור ה-40 או 60), צריך שיפוע כדי שלכל התלמידים יהיה קשר עין עם המרצה, ובחדר של 60 אפשר לבחון מקסימום 30, בערך. כך שבחינות גדולות צריך לעשות באולמות שטוחים גדולים, ואין כאלה בשום אוניברסיטה פרט לאולמות ספורט, שצריך לארגן אותם במיוחד לבחינה.

עוד יתרון של צורת הישיבה הזו על פני ישיבה באולם הרצאות גדול הוא שניתן לגשת לסטודנט שיש לו שאלה בלי להפריע לסטודנטים אחרים שפותרים את הבחינה. בתל-אביב כדי להגיע לסטודנט אני צריך לפעמים להפריע לסטודנטים שיושבים באותה שורה באולם. זה דורש כמובן ריווח מסויים של השולחנות, אבל ריווח כזה גם מקשה עוד יותר על העתקות (וממילא צריך לסדר את השולחנות במיוחד לבחינה, כי בדרך כלל האולם הוא אולם ספורט).

הדבר המשונה הוא שאוניברסיטת תל-אביב מוציאה די הרבה כסף על בחינות בכלל ועל מניעת העתקות בפרט. עבור כל בחינה נשכרים משגיחים או משגיחות שהתפקיד היחיד שלהם הוא למנוע העתקות (ב-MIT המרצים והמתרגלים משגיחים); אבל לדעתי, כשהבחינה מתקיימת באולם גדול משופע, ההשגחה לא יכולה למנוע העתקות.

מחקר בגוגל ומחקר תעשייתי בכלל

אלפרד ספקטור, שמונה לאחרונה לסגן נשיא למחקר בגוגל, נתן השבוע הרצאה ב-MIT על מחקר בגוגל. עד עכשיו, לא היה לגוגל מרכז מחקר או קבוצה שעסקה באופן אינטנסיבי במחקר. הגישה הייתה שמחקר מתבצע באופן מבוזר על ידי מהנדסים בקבוצות המוצר השונות, לא על ידי קבוצת נפרדת של עובדים שמוגדרים כחוקרים. המבנה הזה שירת את גוגל היטב עד כה, מכיון שהוא איפשר לעובדים לבצע מחקר (בחברות שבהן יש קבוצת מחקר נפרדת יש פחות נכונות לאפשר לעובדים שאינם מוגדרים כחוקרים להשקיע זמן במחקר), ובה בשעה כיוון את מי שחקר לחקור נושאים עם רלוונטיות גבוהה לחברה (מכיון שאותם אנשים הם חלק מקבוצות פיתוח של מוצרים). המבנה הניב תוצאות טובות מבחינה מחקרית: מספר לא מבוטל של מאמרים חשובים שעובדים בגוגל פירסמו בשנים האחרונו. התוצאות היו טובות גם עבור גוגל כחברה; רוב המאמרים הללו מתארים רעיונות מוצלחים שגוגל משתמשת בהם (כמו מערכת הקבצים של גוגל, מנגנון MapReduce, ועוד).

 

עכשיו גוגל הקימה קבוצת מחקר נפרדת קטנה, שספקטור מנהל אותה. אבל הגישה הכוללת נשארה בעינה, שמחקר ימשיך להתבצע בעיקר באופן מבוזר, בקבוצות הפיתוח. הגישה הזו לא אופיינית לחברות גדולות (וגוגל היא עכשיו חברה גדולה), שבדרך כלל יש להן מרכז מחקר נפרד ממרכזי הפיתוח. ליבמ יש מרכזי מחקר גדולים, ל-AT&T היה מרכז מחקר גדול (שנמוג בגלל ההתפוררות של לוסנט), ל-HP יש מרכזי מחקר, ל-Sun יש מרכז מחקר קטן, ולמיקרוסופט יש מרכזי מחקר גדולים. גוגל חוששת מיצירת מרכז מחקר חזק נפרד ממאמץ הפיתוח, לא רק בגלל החשש שמהלך כזה יחליש את הרלוונטיות של המחקר בגוגל, אלא גם בגלל שלשליש מהמהנדסים בגוגל יש תואר דוקטור. למהנדסים הללו יש מנדט לעסוק במחקר, אבל גוגל חוששת שאם כל מאמץ המחקר יעבור למרכז מחקר, העובדים הללו בקבוצות הפיתוח יחושו שהעבודה שלהם הופכת לפחות חדשנית ויתמרמרו. בחברות אחרות, כמו מיקרוסופט, לא היתה בעיה כזו, כי כאשר הן הקימו את מרכזי הפיתוח שלהן עבדו בחברה מעט מאוד מהנדסים עם רקע במחקר (כלומר עם תואר דוקטור או רקע אחר במחקר).

 

למרות שספקטור אמר שגוגל מתכוונת להמשיך לבצע מחקר מבוזר, אני חושב שגם אם מחקר ימשיך להתבצע בקבוצות הפיתוח, יקום בגוגל גם מרכז מחקר משמעותי נפרד. הסיבה קשורה לדילמה הבסיסית של ניהול מחקר בחברות גדולות.

 

חברות מבצעות מחקר משתי סיבות. מצד אחד, חברות מבצעות מחקר כדי להרוויח יותר כסף במסגרת העסקית הקיימת שלהן. מחקר מביא לשיפורים במוצרים, הוזלת תהליכים, והמצאת מוצרים משלימים. המחקר הזה הוא ממוקד (במוצרים או השירותים שהחברה מספקת) והאופק שלו יחסית קצר. כמעט בכל מרכז מחקר של חברה מתבצע מחקר כזה בהיקף גדול. מצד שני, חברות מבצעות מחקר כדי להבטיח את עתידן. טכנולוגיה משתנה מדי פעם, וחברה שחלק משמעותי מההכנסות שלה קשורות לטכנולוגיה אחת נמצאת בסיכון גבוה שההכנסות יפחתו מאוד עם טכנולוגיה חלופית תופיע בעתיד. אחת הדרכים לצמצם את הסיכון הזה היא לבצע מחקר עם אופק יותר רחוק, בתחום יותר רחב, כדי לנסות להמציא טכנולוגיות שימשכו את החברה קדימה כאשר הטכנולוגיות הקיימות יתיישנו.

 

הבעיה היא שמחקר ארוך טווח קשה מאוד לנהל. עם חוקר מבצע מחקר שיתן פירות מעשיים רק בעוד 5 אם 10 שנים, קשה לדעת האם הוא מתקדם בצורה טובה או לא. יתכן שהוא מפרסם מאמרים נחשבים, אבל זה עדיין לא מלמד את המנהלים שלו האם הטכנולוגיה שהוא עובד עליה תהפוך למעשית ורווחית או לו. צריך לחכות כמה שנים, ובינתיים לתת לחוקר לעבוד. גם אם הטכנולוגיה החדשנית מבשילה ואפשר למסחר אותה, לא תמיד החברה מצליחה למסחר את הטכנולוגיה החדשה, משום שזה דורש מהחברה לבצע שינוי גדול (ולפעמים להסיט משאבים מפעילויות שהן רווחיות כרגע).

 

שתי דוגמאות מפורסמות ממחישות את הבעייתיות הזו. לוסנט, שהיתה אחת החברות שהתפצלה מ-AT&T, ייצרה בעיקר ציוד לטלפוניה. למרות שהיה ללוסנט מרכז מחקר מפואר, היא לא הצליחה לעבור לייצור ציוד לתקשורת אינטרנט, תחום שגדל בקצב הרבה יותר גבוה מהגידול במכירות מתגים לטלפוניה. הסוף עצוב. זירוקס, שהיתה חברה שמכרה בעיקר מכונות צילום, הקימה בשנות השבעים מרכז מחקר שהמנדט שלו היה להמציא את ה-paperless office. זה מקרה ברור של חברה שמבצעת מחקר כדי לדאוג ליום שבו הטכנולוגיה העיקרית שלה לא תהיה רווחית מספיק. מרכז המחקר המציא את המשרד העתידי: הם המציאו את המחשב האישי, את ממשק החלונות הגרפי, את מדפסת הלייזר, ואת רשת האתרנט. זירוקס מיסחרה את הטכנולוגיה הזו, אבל המוצרים היו יקרים מדי והחברה נטשה את קו המוצרים הזה. אפל, יבמ, ומיקרוסופט זכו בשוק הזה. המחקר קצר-הטווח במרכז המחקר כן עזר לזירוקס לשפר מאוד את מכונות הצילום, ובהמשך את המדפסות, אבל למחקר ארוך הטווח לא היתה השפעה חיובית על החברה.

 

חזרה לגוגל. לדעתי, גוגל תקים מרכז מחקר כי היא לא יכולה שלא להמר. מחקר ארוך טווח הוא הימור. לפעמים הוא מצליח מנקודת המבט העסקית של החברה, ולפעמים לא (גם אם הוא מצליח להמציא טכנולוגיות חדשניות ומועילות). קשה מאוד לנהל אותו; בעיקרו של דבר נותנים לו להתנהל ומקווים שהוא יביא פירות. זה אפילו מסוכן לנסות לגרום לחוקרים להתעניין יותר מדי במוצרים הקיימים של החברה, כי זה עלול למשוך אותם לבצע מחקר קצר טווח, כאשר החברה רוצה שיחשבו על העתיד היותר רחוק. אבל כאשר חברה מגיעה לגודל ועושר מסויימים, אין הגיון בלא להמר ולהשקיע חלק מההכנסות במרכז מחקר. זה הימור, אבל זה מסוכן מדי לא להמר.

 

(חלק מהתובנות ברשימה התבררו לי בשיחות עם בטלר למפסון ועם אבי זילברשץ; תודה להם).

המדע צריך לא רק להיעשות, אלא גם להיראות

אחד הדברים שאני אוהב ב-MIT הוא שלא רק עושים כאן מדע, אלא גם רואים את המדע בעיניים. יש הרבה מעבדות עם קירות זכוכית למסדרונות ציבוריים או עם חלונות חיצוניים גדולים. כשאתה עובר במסדרון, או מחוץ לבניין, אתה רואה את המעבדה בצד השני של הזכוכית. את התמונה הבאה צילמתי מהמסדרון הראשי של MIT (שנקרא המסדרון האינסופי, למרות שהוא כמובן לא כזה). זו מעבדת סטודנטים לתואר ראשון בהנדסת חומרים. (הקליקו על התמונות כדי לראות גרסאות גדולות שלהן.)

 

התמונות הבאות הן של מעבדה מרשימה בהרבה מבחינה ויזואלית, אחת ממעבדות המחקר בפיזיקה והנדסת חשמל. גם כאן זו מעבדה עם קירות זכוכית למסדרון, אם כי נידח יותר. אבל בהחלט למסדרון ציבורי.

 

 

 

כמובן שלא לכל המעבדות יש קירות זכוכית או חלונות שאפשר להציץ לתוכם מבחוץ. יש המון שמבחוץ אי אפשר לדעת בכלל מה קורה בהן, כמו למשל המעבדה שהדלת בתמונה מובילה אליה (אבל עדיין אפשר לדעת שאיזשהו ניסוי בלייזר אינפרה אדום מתרחש בה ממש עכשיו).

באוניברסיטת תל-אביב יש גם המון מעבדות, וגם בהן עושים המון מדע, אבל למרות שעברתי אלפי פעמים במסדרונות הראשיים של הפקולטות למדעים מדוייקים ולהנדסה, אף פעם לא הציצה אלי מעבדה מאחורי קיר זכוכית.

מה זה משנה? הכי חשוב, זה נותן לסטודנטים בתחילת הדרך ולסטודנטים בתחומים אחרים תמונה ויזואלית של מה זה מדע נסיוני. זה מפחית את האי ודאות ומגדיל את הבטחון העצמי להירשם ללימודים בתחומים הללו. אבל זה גם נותן למבקרים ולחברי סגל בתחומים אחרים תחושה יותר ברורה של מה קורה במוסד. יש הבדל בין לדעת באופן עקרוני שפעילות מסויימת מתקיימת ובין לראות אותה בעיניים.

כמובן שלראות מעבדה זה הדרך השטחית ביותר להתרשם ממה קורה בה. דרכים יותר ענייניות הן לדבר עם מי שעובד בהן, אולי לקרוא על התוצאות המדעיות של המעבדה. אבל למרות השטחיות, טוב שרואים מעבדות. מדע צריך גם לראות, לא רק לעשות.

מעבדות עם קירות זכוכית הן לא הדרך היחידה שבה רואים את הפעילות המדעית באופן ויזואלי. דרך אחרת היא לוחות המודעות. הנה חלק של לוח. חלק מהמודעות הן על הרצאות ופעילויות מדעיות אחרות ,וחלק על פעילויות חברתיות. את הלוחות הללו מפנים כל סוף שבוע, והלוח הזה צולם ביום שני בצהריים (תחילת השבוע). רק מקצב ההתמלאות של הלוחות הללו אפשר להרגיש את היקף הפעילות.