איך שופטים עבודות דוקטורט

לפני כמה ימים השתתפתי בפעם הראשונה בשיפוט של עבודת דוקטורט בצרפת. לפני כן הכרתי רק את צורת השיפוט בישראל ואת צורת השיפוט בארה"ב; מסתבר שבכל מקום השיטה שונה.

 

בארצות הברית מנגנון השיפוט הוא פשוט. הסטודנט כותב עבודת דוקטורט, המנחה וועדה מלווה של עוד שני חברי סגל מאותו מוסד מחליטה שהתיזה מוכנה להגשה, הסטודנט מציג את העבודה בהרצאה (שנקראת הגנה על התיזה, thesis defense), חברי הועדה שואלים שאלות, ומייד אחר כך מחליטים האם להעניק את התואר. לפעמים אפילו אין הרצאה של הסטודנט; הועדה מתכנסת בלי הסטודנט ומחליטה.

 

בישראל (לפחות באוניברסיטת תל-אביב) המגנגון שונה לגמרי. גם אצלנו התהליך מתחיל בהחלטה של המנחה שהעבודה מוכנה להגשה (לפעמים מעורבת בהחלטה גם ועדה מלווה ולפעמים לא). המנחה מציע שופטים חיצוניים, מאוניברסיטאות אחרות, רובם בדרך כלל מחו"ל. ועדה פנימית שהמנחה לא חבר בה בוחרת מתוך הרשימה כמה שופטים, ולפעמים גם שופטים מחוץ לרשימה שהמנחה הציע. העבודה נשלחת לשופטים, שמתבקשים לכתוב חוות דעת מפורטת ולהמליץ האם לקבל את העבודה. השופטים אנונימיים; לא התלמיד ולא המנחה יודעים מי הם, אלא אם הם חושפים את עצמם מרצון.

 

המנגנון בצרפת הכי מסובך. גם שם התהליך מתחיל באישור של המנחה להגיש את העבודה, אבל המערכת לוחצת מאוד על תלמידים ומנחים להגיש את העבודה תוך שלוש שנים, ולכל היותר ארבע (בישראל וארה"ב התואר יכול להמשך יותר אם התלמיד מתקדם לאט), כך שאין למנחה הרבה מרחב תמרון. כמו בישראל, המנחה מגיש רשימה של שופטים חיצוניים. שניים מתוכם מתבקשים לכתוב דו"ח שיפוט. התפקיד של דו"ח השיפוט אינו להמליץ האם להעניק את התואר, אלא להמליץ האם לקיים את ההגנה על התיזה. בהנחה שהם ממליצים לקיים את ההגנה, חבר השופטים המלא (חמישה ועוד המנחה) מתכנס, מאזין להרצאה של התלמיד אודות העבודה, שואל שאלות, ומחליט האם להעניק את התיזה. ועדת השיפוט שהשתתפתי בה הצריכה את האוניברסיטה הצרפתית (Ecole Normale Supérieure de Lyon) להטיס ולארח שני שופטים מארה"ב ואחד מאנגליה (שני חברי הועדה האחרים היו צרפתים, אחד מאותה אוניברסיטה והשני מעיר אחרת).

 

בשום מקום התהליך הזה הוא לא בדיוק מה שהוא נראה. לכאורה, התיזה של הסטודנט עומדת למבחן. לכן ההרצאה של התלמיד נקראת "הגנה על התיזה": התלמיד אמור להגן על תיזה שמדענים אחרים עדיין סקפטיים לגביה. בפועל, מי שעומד לשיפוט הוא המנחה ולפעמים המוסד, לא הסטודנט. בשלב שבו המנחה החליט שהתלמיד יכול להגיש את התיזה והתהליך הפורמאלי החל, החלטה שהתיזה אינה ראויה להתקבל כעבודת דוקטורט היא סטירת לחי רצינית גם למנחה וגם לתלמיד; השופטים נוטים להמנע מהמלצה שלא לקבל את התיזה (אם כי זה קורה לפעמים). האלמנט העיקרי שעוזר לשמור על רמת התואר היא החשיפה של המנחה לשופטים. באישור שלו להגיש את התיזה, המנחה מצהיר שהתיזה עומדת בסטנדרטים שלו; אם לדעת השופטים התיזה חלשה, השם המקצועי של המנחה (ושל המוסד) עלול להיפגע, גם אם דוחות השיפוט אינם מציינים במפורש שהתיזה חלשה.

 

מתי דוחות שיפוט כן נוטים להיות יותר מדוייקים? בתהליכים שבהם ידוע מראש שסיכויי הכישלון הם גבוהים. כאשר אני כותב דוח שיפוט על מאמר עבור כנס שמקבל בדרך כלל רק 20% מהמאמרים המוגשים לו, או על הצעת מחקר שהוגשה לקרן שמממנת רק 30% מההצעות המוגשות, אני יכול לכתוב את דעתי בלי לדאוג להשלכות השליליות שיהיו לדוח. מחברי המאמר או הצעת המחקר התכוננו מראש לאפשרות של כישלון, ולכישלון אין השלכה משמעותית על הקרייריה שלהם, בהנחה שהם גם מצליחים לפעמים לפרסם מאמרים או לקבל מימון להצעות מחקר.

 

תהליכי שיפוט עם אחוזי הצלחה בינוניים הם מנגנון הביקורת העיקרי של המדע. כאשר אחוזי הכשלון נמוכים מאוד וההשלכות של כשלון משמעותיות (כמו בקבלת או דחיית עבודות דוקטורט), דוחות שיפוט נוטים להמנע מביקורת גלויה וברורה. כאשר אחוזי הכישלון בינוניים או גבוהים, לכישלון אין השפעה משמעותית על מי שהעבודה שלו נשפטת, ולכן דוחות שיפוט נוטים להיות יותר אמינים. אבל כאשר אחוזי ההצלחה נמוכים מאוד, אנשים נוטים להתייאש ולהפסיק לנסות (לפרסם, לקבל מימון למחקר); כישלון בתהליכים כאלה מונע פרסום של עבודות גרועות, אבל אחוז גבוה של כישלונות גם מקטין את הפרודוקטיביות של מדענים.

 

ממה נובעים ההבדלים בתהליך השיפוט של עבודות דוקטורט בין ארצות ומוסדות שונים? הפשטות של התהליך האמריקאי והעובדה שהוא פנימי לחלוטין (בלי השתתפות של חוקרים ממוסדות אחרים) נובעת מצרכים של האוניברסיטאות המובילות בארה"ב. המוסדות הללו מבצעים מחקר בהיקף שדורש כמות גדולה של כח אדם, ובפרט הרבה דוקטורנטים. כאשר יש הרבה דוקטורנטים במערכת, וביחוד כאשר יש יחסית הרבה דוקטורנטים לכל מנחה, קשה להבטיח שכל אחד ואחת יכתבו עבודת דוקטורט משמעותית. המנגנון הפנימי מאפשר למוסד להעניק תארים גם במקרים גבוליים (או למטה מזה) בלי להיחשף ליותר מדי ביקורת חיצונית. עמידה עיקשת על סטנדרטים גבוהים היתה עלולה לגרום לתואר להתארך מאוד לפעמים ולעימותים עם סטודנטים עם תיזה חלשה (שאולי תרמו למחקר ולמוסד בדרכים אחרות, כגון השתתפות פרודוקטיבית בפרוייקט מחקר גדול, או הוראה). בנוסף לכך, המוסדות הללו מושכים תלמידים מצטיינים מכל העולם, ולכן יוצאות מהם באופן קבוע תיזות דוקטורט מצויינות; השם של המוסד (ושל המנחה) בעולם המדע נקבע בעיקר לפי התיזות המצויינות הללו והוא לא נפגע משמעותית ממספר מסויים של תיזות חלשות.

 

המנגון הישראלי הוא הקפדני מכל השלושה, בגלל שהעבודה נשלחת לשופטים חיצוניים ובגלל שהשופטים הללו אנונימיים. הם יכולים לכתוב חוות דעת ביקורתית מאוד ולהישאר בעילום שם, בדומה לשיפוט של מאמרים והצעות מחקר. כפי שכתבתי, המלצות לדחות עבודת דוקטורט הן נדירות גם בשיטה הזו, אבל היא נותנת מרחב מקסימלי לשופטים.

 

המגנגון הצרפתי נמצא באמצע. הועדה החיצונית חושפת את המנחה והמוסד ליותר ביקורת מאשר הועדה הפנימית של המוסדות אמריקאיים, אבל לפחות ביקורת מאשר השיפוט האנונימי בשיטה הישראלית. זה גם מנגנון יקר, כמובן, מכיון שהוא מבוסס על התכנסות פיזית של שופטים, לעיתים קרובות מארצות אחרות.

 

היעילות הכלכלית של השיטה הישראלית והאמינות של דוחות השיפוט האנונימיים באה בעיקר על חשבון התלמיד, שאישור התיזה שלו מתעכב חודשים לאחר הגשתה (במקרה הטוב). אי אפשר לדרוש משופט חיצוני לכתוב חוות דעת על עבודה של מאה עמודים או יותר בשבוע או שבועיים; צריך לתת לשופט כמה חודשים. לפעמים חוקר מסכים לשפוט את העבודה אבל לא עומד בלוח הזמנים, והשיפוט מתעכב עוד יותר. בצרפת וארה"ב, מזמנים את השופטים לפגישה פנים אל פנים שבמהלכה מחליטים האם לקבל את העבודה; ההחלטה מתקבלת בלוח זמנים קצר.  העיכוב בקבלת התואר השלישי בישראל הביא להצעות לשינוי השיטה, אבל בינתיים היא לא שונתה (לפחות באוניברסיטת תל-אביב). בעיני חבל שהצדדים החיוביים של השיטה באים על חשבון הסטודנט, אבל לא נראה לי שהחלופות עדיפות עבורנו.

לא שחיתות אלא יעילות

פרופ' חיים רחמן מהטכניון פרסם מאמר בדה-מרקר (26/11/08) שבו הוא מאשים את האוניברסיטאות בארץ בשחיתות שעלולה "במקרה הרע לספק עילה לחקירה משטרתית". טוב שיש חושפי שחיתות. אבל רחמן לא חושף שום מקרה ספיציפי של שחיתות: הוא מבקר מנגנון ניהולי מצויין מכיון שהוא אינו מבין את הבזבוז שהיה נגרם על ידי מנגנון חלופי. אם רחמן מודע למקרים ספיציפיים של שחיתות על ידי חברי סגל בטכניון, כפי שהוא רומז, ראוי שיפנה למבקר הטכניון, מבקר המדינה, או למשטרה, במקום לכתוב מאמרי דעה בדה-מרקר. לגבי דה-מרקר, נדמה לי שעם קבלת המאמר של רחמן ראוי היה לעיתון לשלוח לטכניון עיתונאי חוקר לבדוק את ההאשמות של רחמן, במקום לפרסם את המאמר שלו שאין בו ראיות למקרים ספיציפיים של שחיתות.

הזעם של רחמן יצא על מנגנון תקציבי ששמו עודפי מחקר. המנגנון הזה באמת קצת משונה, אבל הוא לא מושחת. להיפך, בעיני הוא מהווה דוגמה ליעילות ויצירתיות ישראלית (בלי ציניות).

 

כאשר חוקר (מרצה או פרופסור באקדמיה) מגיש הצעת מחקר לקרן מחקר, כגון הקרן הלאומית למדע, הוא כולל בה בקשה לתקציב. בקשת התקציב כוללת פירוט של הסטודנטים והעובדים שיקבלו שכר או מלגה ממענק המחקר, ציוד שהמחקר מצריך את רכישתו, חומרים, וכו'. אם הצעת המחקר מתקבלת, הקרן מקציבה תקציב למחקר, בדרך כלל יותר קטן מהתקציב שהחוקר ביקש.

 

קשה מאוד לאמוד בדיוק את התקציב שיהיה דרוש לביצוע מחקר מסויים באקדמיה. מענקי המחקר מכסים בדרך כלל תקופה של ארבע שנים שמתחילה שנה לאחר הגשת הבקשה. קשה לחזות איך בדיוק איך פרוייקט מחקר בסיסי יתפתח במהלך חמש השנים הללו (וקרנות המחקר בישראל מממנות בעיקר מחקר בסיס), קשה לאמוד את מספר הסטודנטים לתארים שני ושלישי שיבקשו להשתתף במחקר; לפעמים המספר גדול מהמספר שנחזה, ולפעמים הוא קצת יותר קטן. בקיצור, הסכום שבסופו של דבר מנוצל אינו תמיד זהה לסכום שהקרן הקצתה למחקר.

 

אם הסכום שנוצל קטן יותר מהסכום שהוקצה, מה עושים עם היתרה? השאלה הזו אינה ספיציפית לישראל; לחוקרים, אוניברסיטאות, וקרנות מחקר בכל העולם יש מנגנונים לענות עליה, כי הקושי לאמוד את התקציב הדרוש הוא אוניברסלי. בישראל, התשובה היא שהיתרה בדרך כלל נשארת באוניברסיטה שבה המחקר התבצע ומשמשת לביצוע מחקר גם לאחר שתקופת המחקר המקורית הסתיימה, על ידי אותו חוקר שביצע את המחקר המקורי. היתרות הללו מנוהלות בדיוק באותה דרך שתקציבי מחקר פעילים מנוהלים בהם, כמין חשבונות בנק פנימיים. החוקר שביצע את המחקר הוא "בעל החשבון", אבל יש כללים ברורים לשימושים המותרים בכספים הללו. באוניברסיטת תל-אביב למשל, החוקר אינו יכול להשתמש בכספים הללו למימון נסיעות  שלו או של עמיתיו לכנסים, אבל הוא יכול לממן נסיעות של סטודנטים לכנסים שבהם הם מציגים מאמרים.

 

המנגנון הזה נראה אולי משונה: אם התקציב הוקצה לביצוע מחקר מסויים במהלך תקופה מסויימת, למה לאפשר לחוקר להשתמש בכספים לאחר סיום התקופה? בהרבה ארצות (למשל בארה"ב), קרנות המחקר דורשות מהאוניברסיטאות להחזיר כספים שהוקצבו אבל לא נוצלו בפועל במסגרת המחקר הממומן ובמסגרת הזמן שהוגדרה עבורו. זה נראה כלל רציונלי: לא השתמשת – תחזיר; הקרן תשתמש בכסף למימון מחקרים אחרים. בפועל, זה כלל אידיוטי שמוביל לבזבוז אדיר.

 

למה הכלל שיש להחזיר כספים שלא נוצלו אידיוטי? כי בפועל, לא מוחזרים כמעט שום כספים; החוקר דואג להוציא את כל הסכום שהוקצב, בין אם הוא דרוש לביצוע המחקר ובין אם לא. בדרך כלל, הוצאת הסכום המלא מתבצעת בעידוד נמרץ של המוסד, עם תזכורות ודיונים שמטרתם לודא שהחוקר יוציא קרוב למלוא התקציב, כי חלק מכל שקל שמוצא נשאר במוסד כתקורה, למימון הוצאות שקשה מדי להתחשבן עליהן באופן פרטני (חשבון החשמל עבור האור במשרד שלי). הצורה המדוייקת של בזבוז הכספים תלויה בכללים של קרן המחקר לגבי הוצאת כספי מחקר, אבל התקציב תמיד מנוצל במלואו. לפעמים הוא משמש להחלפת ציוד שעדיין לא התיישן; לפעמים לרכישה ספקולטיבית של ציוד מעבדה שאולי יהיה דרוש בעתיד (ואולי לא), וכדומה. ההוצאות באמת קשורות למחקר, אבל הן הוצאות שאפשר היה בהחלט לוותר עליהן באותה נקודת זמן ואולי בכלל.

 

המנגנון הישראלי של עודפי מחקר מכיר בעובדה שאי אפשר לאמוד בדיוק את הצרכים של פרוייקט מחקר בסיסי חמש שנים מראש, במקום להעמיד פנים שיש תחזית תקציבית מדוייקת והשבה של כספים שלא נוצלו. במקום בזבוז כספי המחקר בתקופה שלפני פקיעת תוקף התקציב, המערכת הישראלית מעודדת את החוקר שכספי המחקר הוקצו לו לחסוך בהוצאות ובתמורה מאפשרת לו להוציא את הכספים לאורך תקופת זמן יותר ארוכה. המנגנון הזה מוביל לשימוש יותר יעיל בכספים, לא ליותר בזבוז.

 

אי אפשר להקצות למחקר בדיוק את הכספים שדרושים לו, כי אי אפשר לאמוד בדיוק מראש את הצרכים של מחקר. לכן מתעוררת השאלה מה לעשות אם יש פער בין התקציב וההוצאה בפועל. באופן מעשי, לשאלה הזו יש רק שתי תשובות: החוקר יוציא את הכסף עד הפרוטה האחרונה במסגרת הזמן שהוגדרה, או שנאפשר לחוקר לחסוך את הכסף ולהוציא אותו לאורך תקופה יותר ארוכה, גם אם זה אומר שהוא יממן למחקרים אחרים. התשובה השלישית, שתיאורטיקני תקציב כמו רחמן היו רוצים לקבל, שכל שקל שלא הוצא במועד יוחזר לקרן, לא קיימת בעולם האמיתי. אין שום דרך מעשית לבדוק האם באמת היה צורך בשני אוסצילוסקופים בניסוי, או שאולי אפשר היה להסתפק באחד ולרכוש את השני רק בשנה הבאה; האם האם סטודנטית שקיבלה מלגה בפרוייקט שמטרתו לפתור בעיה מתמטית מסויימת באמת חשבה עליה כל הזמן, או שאולי היא גם הרהרה קצת על בעיה מתמטית אחרת. וגם לא צריך לבדוק. צריך למנוע שחיתות, לא גמישות בביצוע, ניהול, ומימון מחקר.

 

בכל זאת יש ליקוי במנגנון היתרות, ליקוי שאולי בעטיו רחמן טעה בהבנת המגנון (אני זוכר גם כמה כתבות של עיתונאים שטעו באופן דומה). מאיזושהי סיבה, הקרנות דורשות מהאוניברסיטאות להצהיר שמלוא הסכום הוצא במסגרת המחקר שמומן. אני לא יודע למה הקרנות דורשות דיווח כזה, שיש לו גם עלות מנהלית לא קטנה (הדיווח הזה לא מתמצא בהצהרה קצרה, אלא בדיווח מפורט על הוצאות, עם שמות של מקבלי מלגות ומשכורות וכו') וגם יוצר רושם של שחיתות. מנגנון היתרון אינו סוד: הוא מנגנון מנהלי מסודר באוניברסיטאות, ולפחות באוניברסיטת תל-אביב "חשבונות הבנק" הללו מופיעים במערכות המחשב כמו "חשבונות" של תקציבים פעילים. כל חברי הסגל באוניברסיטאות מודעים למנגנון, וגם קרנות המחקר מודעות לו.

 

מנגנון היתרון הוא דוגמה ליצירתיות ויעילות. אני חושב שהוא מנגנון מצויין שפותר בעיה אוניברסלית באופן אפקטיבי. הישראליות במיטבה, באמת. התיקון שרחמן מציע יחליף יעילות בבזבוז. אולי המנגנון באמת דורש תיקון קטן, אבל התיקון הדרוש הוא העברת תקציב המחקר במלואו לאוניברסיטה שבה מנוהל המחקר וויתור על הדיווח התקציבי המפורט לקרן המממנת. ביקורת תקציבית על הוצאת כספי ציבור על ידי האוניברסיטאות היא לגיטימית וחיונית. היו באוניברסיטאות מקרים של שחיתות, וצריך מנגנונים למניעת שחיתות ולחשיפת שחיתות שלא נמנעה. אבל במקרה של תקציבי המחקר, הביקורת צריכה להתמקד במאמץ להבטיח שכספים שהוקצבו למחקר באמת מוצאים לצורך מחקר, לא במאמץ לברר במסגרת איזה שקל הוצא לצורך איזה מחקר. זה בלתי אפשרי וחסר טעם.