משרד האוצר ממליץ: הלנת שכר

בסיבוב הנוכחי של המלחמה של משרד האוצר בהשכלה הגבוהה, אנשי האוצר העלו טיעון אידיוטי במיוחד: "נשיאי האוניברסיטאות, כך לטענת האוצר, לא מוכנים [לפרט למה מיועד הכסף] ורוצים את הכסף בכדי לשלם את שכר המרצים." (כתבה של יהלי מורן זליקוביץ' ב-ynet מה-27 לחודש; כתבה של רותם סלע ב-themarker מה-29 לחודש ציטטה ניסוח דומה של מקור באוצר).

אפשר לחשוב שנשיאי האוניברסיטאות משלמים שכר ככל העולה על רוחם, עם בונוסים ענקיים מדי פעם. לא. האוניברסטאות משלמות למרצים שכר על פי הסכם קיבוצי. אי תשלום השכר על פי ההסכם מהוה הלנת שכר. כלומר אנשי האוצר שהכתבות מצטטות זועמים על כך שנשיאי האוניברסיטאות משלמים שכר על פי הסכם קיבוצי ולא מלינים את שכר המרצים.

למה האוצר רוצה שהנשיאים ימנעו מלהוציא את הכסף על תשלום שכר? הרי ברור שאי תשלום שכר לפי הסכם קיבוצי לא יאפשר לשנת הלימודים להתנהל כסדרה.  אם השכר לא ישולם על פי ההסכם, האוניברסיטאות אולי יפתחו את שנת הלימודים, אבל המרצים יכריזו מייד על סכסוך עבודה וישבשו את הלימודים. זה לא יפתור את הבעיה שעומדת בפתח.

לכן אני לא חושב שהאוצר רוצה באמת שהאוניברסיטאות לא ישלמו את השכר שהוסכם עליו, כי זה לא מסיר את האיום בשיבוש הלימודים. הטיעון הזה הוא הסבר שקרי עבור הציבור מדוע הם אינם מעבירים מספיק כסף לאוניברסיטאות.

המרצים, ובעיקר השכר שלנו, הוא הסדין האדום שהאוצר משתמש בו בסיבוב הזה. הסיבוב הזה הוא לא על שכר המרצים; על זה ניטש הסיבוב הקודם, באביב. אבל אנשי האוצר מעריכים שהטיעון שהכסף ישמש לתשלום שכר מעניק לעמדה שלהם תמיכה ציבורית.

זה מרגיז משתי סיבות: (1) מרגיז שאנשי האוצר משמיעים לעיתונאים טיעונים שאין סיכוי שהם עצמם מאמינים בהם; אני מכבד את זכותם לנסות להגן על תקציב המדינה ולסייע בניהולו, אבל כמשרתי הציבור הם צריכים לטעון את טיעוניהם ביושר, לא בספין; (2) מרגיז שהעיתונאים שמצטטים את אנשי האוצר לא שואלים אותם מה בדיוק הבעיה בתשלום שכר; העיתונאים עושים את עבודתם נאמנה כשהם מביאים את טענות שני הצדדים (בכל מאבק), אבל הם צריכים לדרוש הסברים כאשר אחד הצדדים משתמש בטיעון חסר כל הגיון.

(הטיעון של האוצר מגוחך מעוד סיבה: ראשי האוצר השתתפו במשא ומתן על ההסכם הקיבוצי ואישרו לראשי האוניברסיטאות לחתום עליו. האוניברסיטאות הן מוסדות ציבור, וראשיהן לא יכולים לחתום על הסכמי שכר ללא אישור האוצר.)

מה האוצר באמת רוצה שיקרה? בדיוק ההיפך ממה שהם מצהירים. הכתבה של סלע ב-themarker מציגה את העמדה המוצהרת של האוצר: "באוצר רוצים שהכסף שתקבל מערכת ההשכלה הגבוהה יוקצה לפי מתווה ועדת שוחט, ויגיע לקרנות מחקר, להגדלת מספר התקנים – בין היתר בבתי הספר לרפואה – ולהשבת מדענים מחו"ל". זה מה שאנשי האוצר אומרים שהם רוצים, כי אלה מטרות פופולריות. אבל אנשי האוצר יודעים היטב שמספר התקנים והיקף ההקצבות לקרנות המחקר מהווים את החלק הגמיש היחיד בתקציב ההשכלה הגבוהה. אם האוניברסיטאות יסכימו להסתפק בתקציב המקוצץ, הן עדיין יאלצו לשלם משכורות לכל המרצים והעובדים האחרים. שתי הדרכים היחידות להקטין את ההוצאות הן לקצץ דרסטית בתקציבי המחקר ולעצור קליטת מדענים חדשים. זה מה שאוניברסיטת תל-אביב נאלצה לעשות כאשר עמדה בפני משבר תקציבי חמור בתחילת העשור: היא הקטינה את מספר המדענים מ-1500 ל-1000. זה מה שהאוצר רוצה להכריח את האוניברסיטאות לעשות: פחות מחקר ופחות תקנים. אבל הם טוענים שהם רוצים את ההיפך.

אני מקוה שהאוצר יציג את העמדות האמיתיות שלו, יעבור להשתמש בטיעונים הגיוניים במקום בספינים, ושיפסיק להשתמש בדמוניזציה של המרצים. אבל יותר מכל אני מקוה ששנת הלימודים תפתח כסדרה ותתנהל כסדרה. הגיע הזמן.

אדריכלות האבסורד

אתמול נכחתי בהרצאה של ג'ון סילבר, מי שהיה נשיא אוניברסיטת בוסטון במשך יותר מ-25 שנה, על אדריכלות. לא רק שההרצאה היתה מעניינת באופן כללי, אלא שגולת הכותרת של ההרצאה היתה הבנין שאני עובד בו.

סילבר סיפר שלפני יותר מ-50 שנה, הוא השתתף בסמינר על אדריכלות והיה צריך להרצות על משהו. האבסורד היה אז באופנה (בתיאטרון, מוסיקה ועוד אמנויות), והוא החליט להרצות על האפשרות של אבסורד באדריכלות. המסקנה שלו באותה הרצאה לפני 50 שנה היתה שאבסורד לא יתכן באדריכלות, כי בניינים הם חפץ שימושי שאנשים גרים או עובדים או לומדים בו, להבדיל מיצירות אמנות.

אבל אתמול הוא סיפר שבמשך השנים הוא הבין שטעה, ושאבסורד בהחלט יתכן באדריכלות. הוא טען שחלק מהבניינים של דניאל ליבסקינד (למשל המוזיאון היהודי בברלין, ומוזיאונים אחרים שהוא תכנן) הם דוגמה לאבסורד: צורות שאינן משרתות כלל את הפונקציה של הבנין, הן יקרות לבניה ולתחזוקה, ומנצלות את השטח בצורה גרועה. הוא גם טען שלעיתים קרובות אין לצורות הללו שום משמעות סימבולית. הוא סיפר ששאלו את ליבסקינד מה משמעות החתכים האלכסוניים במוזיאון היהודי בברלין.

התשובה של ליבסקינד היתה שהחתכים מסמלים אתרים יהודיים בברלין. אבל סילבר ציין שליבסקינד השתמש בחתכים מאוד דומים במוזיאון שהוא תכנן בטורונטו, ושאין סיבה לחשוב שגם הם מסמלים אתרים יהודיים. המסקנה של סילבר היא שההסברים הללו הם חרטוט, או בלשונו שלו, theory speak.

מליבסקינד הדיון עבר, באופן לא מפתיע, לפרנק גרי. סילבר הראה שני בניינים שלו, מוזיאון גוגנהיים בבילבאו ואולם קונצרטים בבארד קולג' בניו יורק. הוא טען שפרט לכך שהם מגוחכים (לדעת סילבר), מאחורי הפסאדה המפוארת עומד בניין מלבני משעמם.

סילבר טען שהבנין בבילבאו אכן משך מספר גדול של מבקרים, ובכך מילא צורך של העיר, אבל שההרחבה שליבסקינד תכנן למוזיאון בדנוור העלתה מאוד את מחיר התחזוקה של המוזיאון ולא הגדילה את מספר המבקרים.

גולת הכותרת היתה מרכז סטאטה, הבניין של מדעי המחשב ובלשנות ב-MIT. סילבר שפך קיתונות של רותחין על הבניין, שמופיע על הכריכה של ספר שסילבר פרסם על אדריכלות האבסורד.

לטענת סילבר, הבניין הוא אבסורדי בכמה מובנים. קודם כל, במחיר שלו, ובחוסר היכולת לצפות את המחיר האמיתי: הבניין היה אמור לעלות 165 מיליון דולר, שזה המון, אבל עלה בסוף 315 מיליון, שזה באמת מזעזע. גם אחרי תג המחיר הזה, הבניין דולף בהרבה מקומות, ויש בו הרבה שטחים שקשה לנצל. בגלל הדליפות, MIT תובעת את גרי על רשלנות. סילבר גם התרשם מאוד מהגימור העלוב של הבנין (יש בו הרבה בטון חשוף, צינורות גלויים, והרבה עץ לבוד גס). הוא טען באירוניה שגרי הגיע בבנין הזה לשיא, בנין יקר שנראה עלוב, בעוד שאדריכלים אחרים הצליחו לתכנן בנינים זולים שנראים מפוארים.

 לסילבר היה הסבר פשוט למה האדריכלות הגיעה לאבסורד. הוא טען שזה נובע מכך שהלקוחות של הבניינים הללו היו חברי נאמנים של מוסדות ציבור (מוסדות ללא כוונת רווח) שלא הוציאו את כספם שלהם, אלא את כספי הציבור והתורמים. לדעתו, שום לקוח לא היה מאפשר לאדריכל לבנות לו בניין אבסורדי כזה למגורים, או למשרדים של חברה מסחרית. הוא ציין שגרי, לפחות, מסוגל לתכנן בניינים מצויינים כשהלקוח מתעקש שהבניין צריך להיות פרקטי, ונתן כדוגמה את בנין IAC שהוא תכנן בניו יורק. אני לא בטוח שלקוחות שמשלמים על הבניין מכספם לא היו מאפשרים לאדריכל להגיע לרמות כאלה של אבסורד, אבל זה טיעון מעניין.

בתור מי שעובד בסטאטה, האם סילבר צודק בקשר אליו? עבורי הבניין נעים, ויש משהו נחמד בלעבוד בבניין הכי בולט בסביבה. אבל אני מניח שבלמעלה מ-300 מליון דולר, או אפילו בתקציב המקורי של 165, אפשר היה כנראה לבנות בניין שמשרת את האוניברסיטה יותר טוב. (למשל, חלק גדול מהשטח שמיועד לסטודנטים הוא שטח פתוח, ועל חלקו יש תצפית מקומות גבוהות יותר; יש הרבה סטודנטים שלא נעים להם לעבוד כאשר צופים בהם, וחלק מהשטחים הללו ריקים רוב הזמן.)

שלוש הערות לסיום. אחת, סילבר גם השמיץ בניינים באוניברסיטת בוסטון, בניינים שבנה אדריכל מפורסם אחר, ז'וזף לואיס סרט (היה בזה גם אלמנט של התחשבנות עם נשיא האוניברסיטה שכיהן לפניו ושבתקופתו נבנו הבניינים).

שנית, מוזיאון הסובלנות שעומד להפתח בירושלים תוכנן על ידי גרי. לפעמים אדריכלות האבסורד מתאימה למהות של הבנין.

שלישית, האירוע המעניין הזה היה חלק מסוף שבוע לבוגרים (Alumni Weekend) של אוניברסיטת בוסטון, שהשתתפתי בו בחסות אשתי, שהיא בוגרת האוניברסיטה.