לפני כמה ימים נפטר יהודה אלקנה שהקים את התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים באוניברסיטת תל-אביב ועמד בראשה בשנים הראשונות. הייתי תלמיד בתוכנית במשך שלוש שנים, מסתיו 1988 עד אביב 1991. לא פגשתי אותו הרבה שנים, אבל באותן שלוש שנים פגשתי אותו הרבה, בעיקר בסמינר השבועי של התוכנית אבל גם בפגישות אישיות במשרדו (לא לעיתים קרובות). יש לי זכרונות טובים ממנו; הוא היה כריזמטי אבל פרגמטי, איש חזון אבל גם איש מעשה. היתה בו גם מידה הגונה של התנשאות, אבל היא לא היתה מופנית אל התלמידים בתוכנית ולכן לא סבלתי ממנה.
התוכנית, שקיימת עד היום (ונקראת עכשיו על שם עדי לאוטמן), אפשרה לתלמידים ללמוד ישירות לתואר שני (כלומר לקבל תואר שני מחוג באוניברסיטה גם אם לא עמדו בכל החובות של תואר ראשון). הרעיון המרכזי היה שהויתור על זכאות לתואר ראשון יאפשר לתלמידים לבנות לעצמם, בעזרת חונכים, תוכנית לימודים בין-תחומית (אינטר-דיסציפלינית), שתכין אותם למחקר בין-תחומי במסגרת התואר השני, גם אם התוכנית הזו לא עומדת בדרישות של אף תואר ראשון שמוענק באוניברסיטה.
ברמה המעשית, לתוכנית היו כמה מרכיבים. המרכיב החשוב ביותר היה ההסכמה של רשויות האוניברסיטה להעניק תארים שניים לתלמידי התוכנית, בכל החוגים, גם אם אין להם תואר ראשון. באופן רגיל, תואר ראשון בתחום מסויים הוא תנאי לקבלה ללימודי תואר שני, אבל האוניברסיטה הסכימה לותר לתלמידי התוכנית על התנאי הזה. מרכיב חשוב שני היה אי-החלת דרישות הקדם של קורסים על תלמידי התוכנית. לרוב הקורסים באוניברסיטה יש דרישות קדם (קורסים שצריך לקחת לפני או במקביל לקורס שרוצים ללמוד). אם עוקבים אחורה אחרי דרישות הקדם של קורס מתקדם כלשהו, נאמר קורס של שנה ג' או של תואר שני, מגלים בדרך כלל שלפניו צריך ללמוד חלק ניכר מהקורסים של אותו תואר. אלקנה טען שהחלת דרישות הקדם על תלמידי התוכנית לא תאפשר להם לבנות לעצמם תוכניות לימוד בין תחומיות באמת, והאוניברסיטה קיבלה את עמדתו. מרכיב שלישי היה סמינר שבועי שבו כל תלמידי התוכנית מכל המחזורים הפעילים היו צריכים להשתתף. הסמינר הפגיש את התלמידים עם חוקרים שסיפרו על התחום שלהם ועל המחקר שלהם. מטרת הסמינר היה להסביר לתלמידים החל משלב מוקדם, מהשנה הראשונה באוניברסיטה, מהו מחקר, ולחשוף בפניהם תחומי ידע שונים. סמינר כזה, שבו שמואל וינוגרד דיבר על מדעי המחשב, היה בין הגורמים שהשפיעו עלי לבחור בתחום הזה. המרכיב הרביעי היה פטור משכר לימוד ומלגת קיום שהיו מיועדים לאפשר לתלמידים להתמסר ללימודים. (למיטב הבנתי גם היום התוכנית מעניקה מלגת קיום, אבל לא לכולם.)
תהליך הקבלה לתוכנית כלל ריאיון אישי עם ועדת הקבלה. אני זוכר שלאחר מיון ראשוני כינסו את המועמדים במכון ואן-ליר בירושלים, שאלקנה עמד אז בראשו. הסבירו לנו את תהליך הראיון וביקשו מכל אחד לבחור בחומר קריאה, מאמר או ספר מדע פופולרי, שהוא ידבר עליו בראיון, שהתקיים לאחר כמה ימים או שבועות. בראיון עצמו התקיימה שיחה על אותו מאמר או ספר. אלקנה עצמו השתתף בראיונות ואני מניח שהוא היה דומיננטי בקבלת ההחלטות. ראיונות כאלה הם הליך בעייתי בעיני, מכיון שהם מאפשרים להטיות אישיות של המראיינים להשפיע על החלטות הקבלה ומכיון שהם מעניקים משקל עצום לכריזמה וליכולת ההתבטאות של המועמדים, גם כאשר אין סיבה לתת ליכולות הללו משקל משמעותי. לא הרגשתי נוח עם התהליך הזה אז (למרות שהצלחתי בו) ואני לא מרגיש איתו נוח היום.
מלגת הקיום היתה היבט יפה של התוכנית, אני שמח שהיא הוענקה לי, ואני חושב שהיה נכון להעניק אותה בלי לבדוק צורך כלכלי. אני וכמעט כל התלמידי התוכנית האחרים שאני זוכר היינו לאחר שירות צבאי, לפעמים של שנתיים שלוש אבל לעיתים קרובות שירות ארוך יותר (אני זוכר הרבה תלמידים ששירתו 5 שנים או יותר). בגיל 25 פחות או יותר, אדם אינו רוצה להיות סמוך לגמרי על שולחן הוריו, גם אם הם אמידים ויכולים לתמוך בו בזמן לימודיו. המלגה סימנה לנו שמצפים שהלימודים יהיו מרכז חיינו, שלא נעבוד כלל אם אפשר, ושאם המלגה אינה מספקת, שנעבוד מעט כדי שיוותר לנו הרבה זמן ללמוד. זה היה עבורי מסר חשוב, ובאמת לא עבדתי כמעט בכלל בזמן הלימודים; אימי מימנה לי את שכר הדירה, אבל המלגה אפשרה לי להתקיים בלי לבקש ממנה כסף להוצאות המחייה ושכר הלימוד ובלי לעבוד.
אלקנה, שהיה פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, הקים את התוכנית מתוך אמונה עזה בחשיבות של מחקר והוראה בין-תחומיים ושל טיפוח תלמידים מצויינים ומצויינוֹת. אני משתמש במילה "אמונה" ברגשות מעורבים. אני מניח שאלקנה חש שעמדותיו בנושא נבעו מתוצאות המחקר שלו, כמי שתחום מחקרו הוא התנהלות המדע והממסד המדעי. אבל הוא לא הקים את התוכנית כניסוי אלא כמי שיודע את הדרך הנכונה והוא הסביר את עמדתו בלהט של משוכנע, לא בזהירות שמאפיינת בדרך כלל חוקרים שמנסים לגזור מתוצאות מחקריהם מסקנות מעשיות ודרכי פעולה חברתיות. אני חושב שמסקנות מחקריות ואמונה פנימית או השקפת עולם התערבבו אצלו קצת, ולכן כתבתי שהיתה לו אמונה בצדקת דרכו.
עמדתו של אלקנה היתה נגועה במידה גדושה של התנשאות כלפי האוניברסיטאות כפי שהיו אז וכפי שבמידה רבה נשארו, ובכלל זה כלפי אוניברסיטת תל-אביב, שבה כיהן אז כפרופסור ושבה הקים את התוכנית. ההתנשאות הזאת מובעת בצורה ברורה במאמר שפרסם רק לפני שלוש שנים. אני זוכר אותו אומר דברים דומים לפני יותר מ-20 שנה; יכול בהחלט להיות שהוא לא אמר אז בדיוק את אותם דברים, אבל בזיכרון הסובייקטיבי שלי המאמר מ-2009 מהדהד כמו אמירות שכבר שמעתי. בפסקת הפתיחה של המאמר הוא כותב שהאוניברסיטאות אינן מסוגלות להתמודד עם הבעיות החשובות ביותר שמציקות לחברה, ובהמשך הוא תולה את זה בהיצמדות ארכאית לדיסציפלינות מיושנות ובחוסר פתיחות למחקר בין תחומי.
העמדה המתנשאת הזו גרמה כנראה לאוניברסיטה להתנות את הקמת התוכנית הבין-תחומית בהקמה של תוכנית מקבילה לתלמידים מצטיינים שרצו ללמוד תחום ספיציפי, תוכנית שתעניק את אותם משאבים לתלמידיה (פטור משכר לימוד, מלגות, ואי החלת דרישות הקדם). היתה נכונות להקים את התוכנית שאלקנה ביקש להקים, אבל רק אם תלמידים מצטיינים שרוצים ללמוד באופן יותר מסורתי יוכלו לעשות זאת ללא תמריץ כלכלי לבחור בבין-תחומיות. אני לא יודע את ההיסטוריה המדוייקת של הקמת שתי התוכניות הללו, אבל אני חושב שזו היתה הסיבה שהוקמו שתי תוכניות בבת אחת, כמין אמירה שגם אם אלקנה צודק במידה מסויימת, עדיין יש ערך למסגרות הלימוד הקיימות.
היום אני חושב שההתנשאות של אלקנה והביטול שבו הוא התייחס להתנהלות השגרתית של האוניברסיטה היו כמעט הכרחיים. שני מכשולים עיקריים עמדו בפני אלקנה בדרך להקמת התוכנית. מכשול אחד היה גיוס משאבים, שחלקם או רובם גויסו לדעתי מתורמים, ואת חלקם מימנה אולי האוניברסיטה. המשאבים כללו מלגות קיום ושכר לימוד, משרה של רכזת מנהלית, והוצאות קטנות (כיבוד לפני הסמינרים וכדומה). המכשול השני היה דרישות הקדם באוניברסיטה. כדי לגייס את המשאבים ולשכנע את האוניברסיטה להסיר את דרישות הקדם לקורסים ולקבלה לתואר שני, היה צורך להצביע על פגם קיים מהותי, פגם שתיקונו דורש את המשאבים ואת אי החלת הכללים. כאשר אדם טוען שבמוסד שבו הוא עובד יש פגם מהותי, פגם שכמעט אף אחד אחר לא שם אליו לב, ושלו עצמו יש את המתכון לתקן את הפגם, זו גישה מתנשאת. אולי אין ברירה וצריך מדי פעם התנשאות כזו כדי לגייס תמיכה ומשאבים במהלכים לא שגרתיים.
להתנשאות הזו, שהיה לה כנראה תפקיד חשוב בהקמת התוכנית, היתה גם השלכה שלילית על התלמידים בה: יצירת הערכת חסר של כמות הידע שדרוש כדי לייצר ידע חדש. לפעמים תוצאות מדעיות חשובות מושגות על ידי מי שאין מאחוריו שנים של לימוד של אותו תחום מדעי. אבל זה נדיר מאוד. בדרך כלל, כדי להבין את חזית הידע ולהגיע לתוצאות חדשות צריך שנים של לימוד מסודר. זלזול גורף בסדר הלימודים ויצירת תחושה שדי בלימוד כמה קורסים מתקדמים כדי להגיע לתוצאות מדעיות בדרך כלל לא משרתים את התלמידים. אני חושש שהגישה הזו פגעה במהלך הלימודים של בחלק מהתלמידים.
האיזון בין ההתנשאות שמובנית בתוכנית שוברת מסגרות ובין הכבוד שצריך לרחוש למסגרות לימוד שנבנו בזהירות ומתוך מחשבה (בדרך כלל) היא אתגר מתמשך בתוכנית הזו.
הזיכרון העיקרי שלי מאינטראקציה עם אלקנה היא של פרגמטיות. הרטוריקה של אלקנה דחפה את התלמידים לשבור את מסגרות הלימודים האוניברסיטאות הרגילות וללמוד תערובת של קורסים מתחומים שונים. לכל תלמיד היה מנחה אישי, חבר סגל, שסייע לו לבחור קורסים ובדרך כלל גם עודד בחירה של קורסים מגוונים. אני בחרתי בקורסים לא מגוונים. הלימודים שלי התמקדו כמעט מייד במתימטיקה ומדעי המחשב, ולמדתי מעט מאוד קורסים מתחומים אחרים (נדמה לי שרק שניים). את אי החלת דרישות הקדם כן ניצלתי ולמדתי בשלב מוקדם קורסים מתקדמים במדעי המחשב, אבל מבחינת פריסת הקורסים תוכנית הלימודים שלי לא היתה בין תחומית. אלקנה ידע מה אני לומד והבין שאני לא פועל בדיוק לפי האידאלים שלו, ובכל זאת הניח לי. כנראה שהבין שמצאתי את הדרך שלי וכיבד אותה, למרות שהאידאלים שלו היו אחרים.
הפרגמטיות של אלקנה התבטאה גם במישור נוסף. מההתבטאויות שלו עלה שהוא סבור שכמעט כל האוניברסיטה מתנהלת בצורה לא נכונה. למרות זאת, הוא לא יצא לקרב דון-קישוטי על שינוי כל הכללים וכל המבנה האוניברסיטאי, אלא התמקד בפתרון הבעיה (כפי שהוא ראה אותה) עבור אוכלוסיה קטנה של סטודנטים, כ-20 בכל מחזור. הנכונות שלו לפשרה הזו נבעה משני דברים. הנימוק הרשמי של אלקנה לפשרה הזו היה החשיבות שהוא ייחס למצויינות של בודדים, בודדים שאמורים להפוך למנהיגים בתחומים שונים (מדעיים, תרבותיים, עסקיים, וכו'). אם אוכלוסיית התלמידים המצטיינים חשובה כל כך, מספיק לפתור עבורה את הבעיות של המוסדות האקדמיים המיושנים, על פי אלקנה. אבל אני חושב שאלקנה הסתפק בפשרה הזו גם מתוך פרגמטיות, הבנה שהאוניברסיטה תהיה אולי מוכנה לשבור עבור מעטים מסגרות וכללים אבל לא תהיה מוכנה לשנות את הכללים שחלים על עשרות אלפי סטודנטים.
אחת התובנות העיקריות שנשארו איתי מהתוכנית ומאלקנה היא שאדם אחד יכול לעשות שינוי משמעותי באוניברסיטה. לאלקנה היו דעות לא שגרתיות על האוניברסיטה עצמה, הוא גזר מהן דרך פעולה שנראתה לו מתבקשת, והוא הצליח להגשים את תוכניתו. ההגשמה היתה כרוכה בשכנוע כל האוניברסיטה לותר על כללים שנחשבו ונחשבים חשובים ובגיוס משאבים, ובלי שום תקדים של תוכנית דומה במקומות אחרים בעולם. התוכנית שהוא הקים הניעה את האוניברסיטה להקים גם את התוכנית החד-תחומית לתלמידים מצטייינים, ובהמשך הניעה את האוניברסיטאות האחרות בארץ להקים תוכניות דומות.
אני שמח שזכיתי להכיר אותו וללמוד בתוכנית שהוא הקים והפעיל. אני גם גאה שלמדתי ואני מלמד באוניברסיטה שהפגינה בעצמה פרגמטיות וגמישות ואיפשרה לאדם כזה לממש את החזון שלו ושהמשיכה להפעיל בהצלחה את התוכנית גם אחרי שעזב. תודה.
החיים באקדמיה 