הרווארד והבעיה היהודית

מנגנון הקבלה לתואר ראשון באוניברסיטאות בארה"ב הוא די משונה. בעצם, יש בו שני אספקטים משונים. הראשון הוא שהרישום והקבלה הם לאוניברסיטה, לא לחוג מסויים. הלימודים בשנה שנתיים הראשונות הם כלליים, והסטודנטים מחליטים לקראת איזה תואר הם רוצים ללמוד במהלך הלימודים. זה שונה מאוד מהמנגנון בישראל, שבו ההרשמה היא לחוג מסויים (ולחוגים שונים יש דרישות קבלה שונות).

האספקט המשונה השני, שבו הרשימה הזו דנה, הוא העובדה שהקבלה לא מתבצעת על פי קריטריונים אובייקטיביים ברורים. בתהליך ההרשמה המועמדים מגישים את הציונים שלהם מהתיכון, ציוני SAT (מבחנים שמשלבים מבחן פסיכומטרי עם מבחנים נושאיים דומים לבחינות בגרות), אבל גם חיבור, הסברים על פעילויות נוספות לא לימודיות שהם עסקו בהן (למשל התנדבות או הישגים מיוחדים בספורט). החלטת הקבלה משקללת את כל הנתונים הללו, ולפעמים גם ריאיון אישי, המלצות, והיסטוריה משפחתית של הורים שהם בוגרי המוסד.

המוזרות העיקרית של מנגנון הקבלה הזה טמונה בכך שהוא לגמרי לא אובייקטיבי; אנשי הקבלה יכולים בהחלט לקבל מועמד עם ציונים נמוכים ולדחות מועמד עם ציונים יותר גבוהים. מגוון הגורמים שעשויים להשפיע על החלטות הקבלה גורם לקושי גדול למועמדים, שחוששים שגם ציונים גבוהים מאוד בתיכון לא יספיקו כדי להתקבל לאוניברסיטה שהם חושקים ללמוד בה, וללחץ גדול בתקופת התיכון.

ספר מעניין בשם The Chosen מאת Jerome Karabel, סוציולוג מברקלי, מסביר איך האוניברסיטאות האמריקאיות הגיעו למודל הקבלה המשונה הזה. הוא מתמקד בשלוש אוניברסיטאות, הרווארד ייל ופרינסטון, שהובילו את שאר האוניברסיטאות למנגנון הקבלה הזה.

עד שנות העשרים של המאה העשרים, החלטות הקבלה באוניברסיטאות הללו היו מבוססות באופן בלעדי על הצלחה בבחינות כניסה. לאוניברסיטאות לא היתה מכסת קבלה, וכל מי שניגש לבחינות הקבלה ועבר התקבל. מנגנון בחינות הקבלה והתוכן שלהן השתנה לאורך השנים; בסוף המאה התשע עשרה כל אוניברסיטה ניהלה מנגנון בחינות משלה, וכל הבחינות הללו דרשו ידע בלטינית ויוונית. לאט לאט הן עברו לבחינות סטנדרטיות של גוף חיצוני וויתרו על היוונית ואחר כך על הלטינית. הדרישה לידע בלטינית ויוונית איפשר במקור רק לתלמידים ממספר לא גדול של בתי ספר פרטיים שבהם לימדו את השפות הללו להירשם לאוניברסיטאות הללו; הויתור על הדרישה הזו נבע מהרצון לאפשר לבוגרי תיכונים ציבוריים להירשם. אבל למרות השינויים בבחינות הכניסה, הגישה הבסיסית שקבלה תהיה מבוססת על ציונים נשארה בעינה.

בשנות העשרים, לאחר מאבק לא פשוט בהרווארד, שלוש האוניברסיטאות עברו למנגנון הקבלה הסובייקטיבי שגרסה שלו משמשת את רוב האוניברסיטאות האמריקאיות גם היום (כולל MIT).

מה גרם להן לשנות את מנגנון הקבלה? הבעיה היהודית. אבל כדי להבין את הבעיה ואת הפתרון, צריך להבין את המהות של האוניברסיטאות הללו בתחילת המאה העשרים. לאוניברסיטאות הללו היו כמה מטרות:

לחנך את האליטה העתידית של אמריקה; זה כלל את חינוך העשירים, מתוך ראיה שמכיון שתהיה להם השפעה, עדיף שיקבלו חינוך רחב ואיכותי, אבל גם חינוך של בנים מוכשרים ממעמדות אחרים, כאלו שהכשרון שלהם מאפשר להם להנהיג. ההגדרה של האליטה והמנהיגים היתה רחבה וכללה מנהיגים פוליטיים, אנשי עסקים, ומדענים.

ליצור קשרים חברתיים בין המנהיגים העתידיים של אמריקה. זו היתה מטרה חשובה, במיוחד בעיני הסטודנטים, הבוגרים, וההורים.

לתת לגיטימציה לשוק החפשי ואי ההתערבות הממשלתית, על פי העקרון של ג'פרסון שיש צורך בשויון הזדמנויות, אבל לא בשוויון הכנסה ונכסים. על פי הראיה הזו, צריך לאפשר לכל מי שהוא מוכשר וחרוץ להצליח, כלכלית וציבורית, אבל אין צורך לדאוג לשוויון כלכלי בין כל האזרחים. האוניברסיטאות ראו בעצמן את הכלי המרכזי שמאפשר הצלחה לכל מי שמוכשר, ובאופן זה מגן על אי השיוון הכלכלי, שהוא חלק מהעיקרון הקפיטליסטי.

השאיפה לתרומה מדעית משמעותית לא היתה חזקה בסוף המאה התשע עשרה, בתקופה שבה המרכזים המדעיים היו באירופה, אבל היא הלכה והתחזקה לאורך כל המאה העשרים.

עד תחילת המאה העשרים, רוב הסטודנטים באוניברסיטאות הללו היו לבנים אנגלו-סקסיים פרוטסטנטים; WASPs, בקיצור. המשרות הניהוליות הבכירות באוניברסיטאות היו שמורות בדרך כלל ל-WASPs עם דם כחול ממש, צאצאי המתיישבים הלבנים הראשונים בניו אינגלנד. האוניברסיטאות היו גם מוסדות דתיים למחצה, עם חובת השתתפות נוכחות בטקסי הכנסיה. אבל למרות הרוב הפרוטסטנטי הלבן, האוניברסיטאות לא הפלו על רקע של דת, גזע או מוצא, ולמדו בהן תלמידים שחורים, יהודים, וקתולים. (הגיוון לא היה אחיד; הרבה בהרווארד, פחות בייל, ומעט מאוד בפרינסטון.)

בעשורים הראשונים של המאה העשרים, מספר הסטודנטים שלא באו מרקע לבן פרוטסטנטי עלה בהתמדה, בגלל הגירה מסיבית לארצות הברית והשתפרות בתי הספר התיכונים. יותר ויותר בני מהגרים עברו את בחינות הכניסה, ולכן אחוז הלבנים הפרוטסטנטים ירד בהדרגה. המצב היה "חמור" במיוחד בהרווארד: באמצע שנות העשרים, יותר מרבע מהסטודנטים היו יהודים.

המצב הזה הדאיג מאוד את חלק מנשיאי האוניברסיטאות. על פי קָרָבֶּל, מי שהדאיג אותם במיוחד היו היהודים, והם התבטאו בחופשיות אודות "הבעיה היהודית" בהרווארד. הדאגה הזו נבעה מהחשש שריבוי היהודים ידחה את התלמידים הלבנים הפרוטסטנטים. החשש הזה היה מבוסס; בוגרים איימו שלא ישלחו את בניהם ללמוד במוסדות הללו אם מספר היהודים לא יקטן. מכיון שהמוסדות נשענו על שכר לימוד גבוה ותרומות, זה היה איום משמעותי.

הנשיא של הרווארד ניסה לקבוע מכסה של תלמידים יהודים. הנסיון נכשל כשלון חרוץ. לא היו רבים בהרווארד שלא היו מעוניינים בהקטנת מספר התלמידים היהודים; רוב חברי הסגל (למעט כמה יהודים, שגם חלקם היו אמביוולנטיים), הבוגרים, ואנשי המנהלה היו שמחים לראות פחות יהודים בהרווארד. זה נבע מכמה גורמים, פרט לאיומי הבוגרים וההורים. זה נבע מאנטיפטיה ליהודים, אולי אפילו אנטישמיות, וגם מרצון לשמור על האופי של המוסד, שרבים חשו שהוא משתנה מהר ואינו דומה כבר למוסד שבו הם למדו בעבר. אבל הסיבה העניינית העיקרית היתה הרצון לשמר את הרצון של הבוגרים לשלוח את בניהם למוסד ולתרום.

הנסיון נכשל מכיון שלמרות התמיכה בהקטנת מספר היהודים, הנשיא נתקל בהתנגדות עזה לאפליה גלויה ובוטה. אפליה כזו היתה מנוגדת לעקרונות השיוויון שחברי הסגל האמינו בו, וגם רבים מהבוגרים והתומכים. הרעיון של אפליה דרך מכסות גם נתקל בהתנגדות עזה בעתונות האמריקאית. הנשיא נסוג מרעיון המכסות, אבל לא מהרעיון להקטין את מספר היהודים.

הניסיון השני של נשיא הרווארד עלה בהצלחה. במקום לקבוע מכסות, הוא הציע לשנות את מנגנון הקבלה כך שיקח בחשבון לא רק ציונים, אלא גם "אופי", "מנהיגות", וספורטיביות. המנגנון הזה התקבל בשמחה, ופעפע לכל האוניברסיטאות האמריקאיות. המנגנון הזה העניק כח לאנשי הקבלה באוניברסיטאות, ואפשר להם לעצב את אוכלוסיית התלמידים כרצונם. בהרווארד העיצוב הזה התבטא, למשל, בהקטנת מספר היהודים מרבע לכ-15%. זה היה עדיין מספר גדול (הרבה יותר ממספר היהודים בייל ופרינסטון), אבל כנראה איזן את הצרכים של הרווארד, צורך בתלמידים מצטיינים, בצורך לתת הזדמנות והשכלה לנערים מקבוצות שונות באוכלוסיה, ובצורך לשמור על אופי המוסד באופן שיספק את הבוגרים.

לאורך השנים, האוניברסיטאות השתמשו במנגנון הסובייקטיבי הזה בדרכים שונות. הן השתמשו במנגנון לצרכים מגוּנים למדי, כמו האפליה המוסווה של יהודים משנות העשרים ואילך, אבל גם לצרכים יותר חיוביים. החל משנות השישים והשבעים של המאה העשרים, האוניברסיטאות השתמשו באותו מנגנון לצורך אפליה מתקנת לשחורים. האפליה המתקנת נתקלה במחאה מצד הבוגרים, אבל במקרה הזה האוניברסיטאות לא התקפלו.

מנגנון הקבלה הסובייקטיבי לא מאפשר למועמד שנדחה לדעת בדיוק מדוע הוא נדחה; מתן הסבר כזה דורש כימות ושקלול ברור של השיקולים, והאוניברסיטאות בחרו בכוונה באוסף שיקולים שלא את כולם ניתן לכמת. המנגנון הזה הותקף בתביעות משפטיות אבל שרד כשבית המשפט העליון בארה"ב תמך בעמדת האוניברסיטאות.

לסיפור הזה יש לקחים שרלוונטיים לנו. הסיפור הזה, שפרוס על פני הרבה עשורים, מראה שמנגנוני קבלה סובייקטיביים מאפשרים מצד אחד העדפה מתקנת מכל מיני סוגים, אבל גם מאפשרים מצד שני אפליה מוסוות, מודעת או שלא מודעת. אבל להעדפה מתקנת דרך מנגנון כזה יש יתרון מסויים על העדפה מתקנת דרך מכסות כי מכסות קשה להקטין גם כאשר כבר אין בהן צורך.

גם בארץ יש תהליכי קבלה שיש בהם מרכיב סובייקטיבי, לא לתואר ראשון (שאליו הקבלה מבוססת על ציוני הבגרות והפסיכומטרי), אבל כן לתארים מתקדמים. יש גם הרבה תהליכים כאלה מחוץ לאוניברסיטאות. יתכן שבחלק מהמקרים אפשר להחליף את התהליך הסובייקטיבי בתהליך אובייקטיבי, כאשר יש בחינות סטנדרטיות רלוונטיות, אבל לפעמים אי אפשר, או שאין בכך טעם. וגם בשימוש בבחינות סטנדרטיות יש קשיים: לעשירים קל יותר ללמוד אליהן, ולפעמים לימוד שכל מטרתו להצליח בבחינה הוא חסר טעם (קורסי ההכנה לפסיכומטרי הם דוגמה אידאלית לשני הקשיים הללו).