ילדים לתלפיות

משרדי החינוך והביטחון מפעילים ביחד זו השנה השלישית כיתות מיוחדות בתיכונים וחטיבות ביניים רבות. הכיתות נקראות כיתות "נחשון" בתיכונים וכיתות "מסד נחשון" בחטיבות, והן זוכות לתוכנית העשרה בנוסף לתוכניות הלימודים הרגילות של בתי הספר. התוכנית מיועדת לטפח בתלמידים מצויינות לימודית (בעיקר במתימטיקה ומדעים) ומוטיבציה להיות "פרטים תורמים ומובילים הנסמכים על בסיס ערכי מוצק ומחוייבים לקיומה וקידומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מתקדמת".

התוכניות הן ניסיון של צה"ל להתמודד עם היעדר מוטיבציה בקרב חלק מהמועמדים לגיוס. אין פסול בכך שצה"ל מנסה להתמודד עם הבעיה, אבל יש פסול בשיטה. צה"ל לא צריך להתערב בחינוך הנוער לערכים ולאזרחות, הוא אינו צריך להכשיר מורים מחנכים, והוא לא צריך לפתח תפיסות חינוך ותוכניות לימודים עבור ילדינו.

המאמר המלא התפרסם היום ב-ynet.

כנס סגור באוניברסיטת תל-אביב; חבל

הצטערתי לגלות שבחודש שעבר נערך באוניברסיטת תל-אביב כנס למוזמנים בלבד.

ביוני הארץ רעשה כאשר רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, הורתה למארגי כנס שם לפתוח אותו לציבור. הכנס הסגור (או הסדנה) היה אמור להוות את היום השני באירוע אודות הבדואים בנגב, שהיום הראשון שלו היה פתוח. כרמי סברה שלא ראוי לארגן כנס סגור באוניברסיטה והורתה למארגנים לפתוח אותו. הם העבירו אותו אל מחוץ לאוניברסיטה.

באופן משונה, שני הצדדים צדקו. מארגני הכנס צדקו בכך שהם לא חייבים לפתוח כל פגישה שלהם לציבור. אני חושב שאני בהחלט יכול להיפגש עם אדם או כמה אנשים במשרדי או בחדר ישיבות באוניברסיטה, לסגור את הדלת, ולצפות לכך שמי שאינו מוזמן לפגישה לא יכנס. אבל כאשר לאירוע יש היבטים של אירוע ציבור ולא של פגישה, לא ראוי לסגור אותו. אם המארגנים קראו לאירוע כנס והזמינו משתתפים רבים, היה ראוי לפתוח אותו לציבור (או לערוך אותו מחוץ לאוניברסיטה, כפי שעשו בסופו של דבר).

הכנס למוזמנים בלבד שנערך באוניברסיטת תל-אביב בהחלט היה אירוע ציבורי (הוזמנו אליו 500 בני נוער), ואני מצטער על כך שהוא היה סגור. הכנס נערך על ידי גוף באוניברסיטה שנקרא סדנת תל-אביב למדע, טכנולוגיה ובטחון ע"ש פרופ' יובל נאמן. הכנס לא רק סגור לציבור, אלא כמעט סודי: באתר של סדנת תל-אביב הכנס הזה לא מופיע ברשימת הכנסים וימי העיון שהסדנה מארגנת.

ממשלת ישראל מסכימה שלא להוציא כספי מחקר מסויימים באריאל

פתיחת היכל התרבות החדש באריאל הביאה איתה סערה ציבורית שעיקרה הוא השאלה האם דין אריאל כדין יישובים בתחום הקו הירוק, או שחלים שם כללים אחרים. הסירוב של אנשי תיאטרון מסויימים להופיע באריאל נגע למקרה ספיציפי של השאלה הזו, אבל רוב מי שהתנגד לסירוב האמנים הביע דעה שמהותה הוא שאין הבדל בין אריאל ליישובים בתוך הקו הירוק. העיתונות פנתה לבירור אספקטים נוספים של השאלה, כמו האם עיריית אריאל טענה אי פעם שמעמדה אחר משל ערים בתוך הקו הירוק.

על רקע זה, מעניינת העובדה שממשלת ישראל הסכימה שחלק מהכספים שהיא ייעדה למחקר אקדמי לא יוצאו מחוץ לקו הירוק.

בשנת 1972 ממשלות ארצות הברית וישראל הקימו את הקרן הדו-לאומית למדע, ה-BSF. שתי הממשלות תרמו לקרן סכומי כסף שוים. את התשואה על הכספים הללו הקרן מחלקת כל שנה למימון מחקרים באופן שמקדם שיתוף פעולה בין חוקרים ישראלים ואמריקאיים. מענקי המחקר הללו הם חלק חשוב ממימון המחקר האקדמי בארץ (שלושת מקורות המימון העיקריים הם הקרן הלאומית למדע, הקרן הדו-לאומית עם ארה"ב, ותוכנית המו"פ של האיחוד האירופי).

בהסכם ההקמה של הקרן, ממשלת ישראל הסכימה שהקרן תימנע ממימון מחקרים שמבוצעים מעבר לקו הירוק. למיטב ידיעתי, הקרן מקפידה על הכלל הזה, והיא מציינת אותו ברשימת התנאים שמאפשרים הגשת הצעת מחקר (אם הלינק לא פועל, נסו להגיע למידע אודות Eligibility תחת Regular Research Grants). הנוסח שהקרן משתמשת בו הוא:

According to the agreement between the U.S. and Israeli governments, projects sponsored by the Foundation may not be conducted in geographic areas which came under the administration of the Government of Israel after June 5, 1967 and may not relate to subjects primarily pertinent to such areas.

אני מבין מזה שחוקרים מהמרכז האוניברסיטאי אריאל (או מכללת אריאל; יש על השם ויכוח) אינם יכולים להגיש הצעות מחקר לקרן, או שאולי הם יכולים להגיש, אבל לא יכולים לקבל מימון למחקר, בשעה שחוקרים מכל אוניברסיטה ומכללה בתוך הקו הירוק יכולים להגיש ולזכות. זה מוסכם, בכתב, על ידי ממשלת ישראל. הכסף שבו מדובר אינו כסף שנתרם כולו על ידי ממשלת ארצות הברית, אלא כסף שנתרם בחלקים שוים על ידי שתי הממשלות.

מה מעניין את משרד המדע? ההלכה היהודית

על מה מוציא משרד המדע את תקציבו? על "חוגי העשרה בנושאים שמשלבים ‫העשרה בנושא המשלב בחינה ויישום נושא מדעי ו/או טכנולוגי ביחס לדינים ולמצוות שבהם מצווים היהודים" (מתוך ‫קול קורא‬ "מדע, טכנולוגיה והלכה" לשנת 2010 להגשת בקשות לחוגים). קראתי ולא האמנתי.

למיטב הבנתי, משרד המדע והטכנולוגיה מופקד על קידום המדע והטכנולוגיה, לא על קידום הדת בישראל. כדי לקדם את המדע, לא צריך חוגי העשרה, ובודאי לא צריך לבדוק את המדע ביחס להלכה היהודית. מדענים שאינם יהודים מצליחים בהחלט לקדם את המדע והטכנולוגיה, למרות שאינם מקיימים את מה שמצווה על יהודים, ואין להם שום מושג מה הקשר בין מדע להלכה. לא נראה לי שההלכה מעכבת איכשהו את המדע או הטכנולוגיה, ולכן לא צריך לדון בה כדי לקדם את המדע.

בכלל לא ברור למה משרד המדע מתקצב חוגים. על הכנת הנוער לחיים פרודוקטיביים, כולל הכנה להיות מדענים והכנה להבין את המדע והטנולוגיה, מופקד משרד החינוך. חוגי העשרה למבוגרים זה יופי של דבר, אבל זה לא מקדם את המדע והטכנולוגיה.

הקול הקורא הזה הופץ באוניברסיטת תל-אביב, למרות שהאוניברסיטה אינה יכולה להגיש הצעה לחוגים כאלה אפילו אם רצתה. יכולים להגיש הצעות רק גופים שעוסקים "במחקר הלכתי-מדעי וטכנולוגי ומתן פתרונות הלכתיים טכנולוגיים" או מוסד שעוסק בהוראה או הפצה של ידע כזה. מזל שבכל זאת הפיצו את הקול הקורא הזה, אחרת לא הייתי יודע איזה פעילויות חשובות מממן משרד המדע.

חוץ מזה שאני לא מבין בכלל למה משרד המדע מתעסק בזה ולא בתמיכה במדע, יש עוד משהו שאני ממש לא מבין. למה אסור שהחוגים הללו יעסקו בתחום השמיטה? זה מצויין במפורש ובאופן מודגש בקול הקורא. כנראה שעיסוק בשמיטה אינו מקדם את המדע בישראל, להבדיל מעיסוק בשאר תרי"ב המצוות.

עדכון מה-5 בנובמבר: אור קשתי פרסם על הנושא כתבה ב-"הארץ", ובה הוא מספר שחוגים כאלה מומנו כבר בשנה שעברה, מסביר למה אסור לעסוק בשמיטה (כי המצווה הזו באחריות משרד החקלאות), ומציג את עמדתי. איליה ליבוביץ פרסם מאמר דעה בגנות תקצוב החוגים הללו.

התוכנית לקליטת מדענים: מי מצויין וכמה הוא ישתכר?

באמצע מרץ הממשלה החליטה להקצות תקציב משמעותי לטובת החזרת מדענים ישאלים מחול (The Marker, ynet, גלובס). המנגנון אמור להיות מבוסס על הקמת 30 מרכזי מצויינות בנושאים ספיציפיים באוניברסיטאות.

המאמר בגלובס מאיר נקודה בעייתית בתוכנית. המאמר הזה מביא בהרחבה מדבריו של מנואל טרכטנברג, יו"ר ות"ת (הועדה לתקצוב ותכנון, שאחראית על תקציב ההשכלה הגבוהה הציבוית בישראל). הבעיה נובעת ממתח בין שני מרכיבים בתוכנית. המרכיב הראשון הוא שאיפה שהשכר של המדענים שיאיישו את המרכזים הללו לא יהיה קשור להסכם השכר הקיבוצי של המרצים באוניברסיטאות (ההדגשות שלי):

טרכטנברג אומר, כי משימתו של כל מרכז מצוינות תהיה לספק תשתיות מחקריות, אולי בסדר גודל של מיליון שקל לחוקר חדש, ולתגמל את מדעניו באופן דיפרנציאלי. "אנו שואפים שלמרכזי המצוינות יהיה מרחב תמרון בתחום התגמול המחקרי", הוא אומר. "אי-אפשר להיצמד לסולם השכר של איגוד מקצועי שבו כולם שווים. רק תגמול מתחרה יחזיר לישראל את כוכבי העל, את הצעירים המבטיחים באמת". מרכזי המצוינות האלה יוכלו לשמש גם בסיס להקמת בתי"ס לתארים גבוהים (Graduate schools) במתכונת שקיימת בארה"ב, אומר הפרופ`.

לא ברור לגמרי למה טרכנטברג התכוון בדברים הללו, משום שיש בהם סתירה פנימית: המשפט המודגש השני אינו נכון לגבי הסכם השכר של המרצים. מרצים באותה דרגה (מרצה, מרצה בכיר, פרופסור חבר, ופרופסור) לא מרוויחים כולם אותו דבר. יש ארבע תוספות דיפרנציאליות שונות, שלחלק מהן יש מדרג פנימי. מרצים שעומדים בתנאים מסויימים זוכים (1) תוספת זמן מלא, (2) תוספת קריטריונים, (3) תוספת מחקר למי שמנהל מחקר מקרן ציבורית, (4) תוספת מחקר למי שמנהל מחקר עבור חברה מסחרית. אולי טרכנטברג התכוון שהכללים הללו יוחלו גם על מדענים שיועסקו במרכזים החדשים, ואולי הוא התכוון שהם לא יהיו חלק מההסכם הקיבוצי בכלל.

אם טרכטנבג התכוון שהמדענים במרכזים לא יהיו חלק מההסכם הקיבוצי, מרכיב אחר של התוכנית ייצור בעיה משמעותית:

גלובס: מיהו מצוין?

טרכטנברג: "בישראל יש ניסיון רב מאוד בהליכים של קביעת הישגיות מקצועית. אנו עוסקים בהליכי שיפוט כל הזמן. זו תמצית החיים של האקדמיה. עלייה בדרגה, פרסים, פרסומים, מדידת איכות – כל העיסוקים הללו הם חלק לא טריוויאלי של האנרגיה האקדמית בכל מקום, גם בישראל. אנחנו נדע לנפות את המועמדים ולמצוא את הטובים ביותר."

כשטרכטנבג אומר כאן "אנחנו", הוא מתכוון לחברי הסגל באקדמיה בישראל כיום. הוא צודק שאנו עוסקים בהליכי שיפוט כל הזמן, ושנדע למצוא מדענים מצויינים מבין אלא שרוצים לחזור. (אני לא מתכוון שאין טעויות בשיפוט הזה, ואני לא חושב שטרכטנברג התכוון לזה; תמיד יש אפשרות לטעות; אבל באופן כללי המנגנון עובד טוב). אבל כל מי שיצטרך לקבל החלטות בנוגע לגיוס מדענים למרכזים האלה, לפחות בהתחלה, הם חברי הסגל שהם חלק מההסכם הציבורי והשכר שלהם נקבע על ידי משא ומתן של איגוד מקצועי. אני חושב שחברי הסגל הללו ישמחו לסייע בהקמת המרכזים החדשים אם המדענים שמועסקים בהם יצטרפו לאיגוד המקצועי של חברי הסגל, אבל אני לא בטוח שחברי הסגל הקיימים יתגייסו לשפוט מועמדים למרכזים שהמועסקים בהם לא יהיו חלק מההסכם הקיבוצי.

מספר המדענים המתוכנן במרכזים החדשים הוא משמעותי, בין 500 ל-1000 לפי הפרסומים בעתונים. זה מספר מאוד משמעותי ביחס למספר חברי הסגל באוניברסיטאות כיום. בתל-אביב יש פחות מ-1000 חברי סגל, וכל המרכזים הללו יתחלקו בין 7 אוניברסיטאות. כך שהתוספת לכל אוניברסיטה תהיה משמעותית. האפשרות שמספר גדול של חוקרים יצטרפו לאוניברסיטה במסלול שאינו חלק מההסכם הקיבוצי מדאיג הרבה מחברי הסגל הקיימים, ולכן לא בטוח שהם יתרמו את כישורי השיפוט שלהם לבחירת מדענים למרכזים.

אני מקווה שהמדענים שיצטרפו למרכזים יהיו חלק מחברי הסגל המאוגדים, ושהם יזכו לאותו שכר דיפרנציאלי שאנו זוכים לו במסגרת ההסכם הקיבוצי. אם ות"ת חושבת שהשכר הזה לא ראוי, היא מוזמנת לתקן אותו 🙂

מה שטוב לספורט ולאמנות יהיה טוב למדע

 

פרס הנובל שפרופ' עדה יונת זכתה בו גורם נחת ובעקבותיו התקשורת מלאה במאמרים שמדגישים את הצורך לקדם את המדע, כמו למשל מאמר המערכת של "הארץ" מיום שישי. זה בדיוק הזמן לשאול איזה מהלכים צריכה לעשות החברה בישראל כדי לקדם את המדע.

 

תשובה אחת, שהיא שגרתית אבל נכונה, היא שצריך להגדיל את מספר חברי הסגל באוניברסיטאות ולהגדיל את תקציבי ההשכלה הגבוהה. התשובה הזו הופיעה בצורה זו או אחרת בכל המאמרים שנכתבו בעקבות הזכיה של פרופ' יונת. בגלל היסטוריית קיצוצי תקציב ההשכלה הגבוהה של השנים האחרונות קשה לקוות לתוספת משאבים כזו, אבל אני מקווה בכל זאת.

 

אבל חוץ מהמהלך הזה יש עוד מהלכים שצריך לעשות ושלא תלויים בשום תקציבים.

 

המהלך הכי מתבקש בעיני הוא שיפור ההכשרה של מדענים צעירים והורדת הגיל שבו הם מתחילים לעסוק באופן פעיל במדע, באמצעות יצירת מסלול של מדענים מצטיינים, בדומה למסלולים של ספורטאים, מוזיקאים, ורקדנים מצטיינים.

 

ספורטאים ואמנים מצטיינים זכאים להקלות מפליגות בתנאי השירות בצה"ל, מה שמאפשר להם להמשיך לפעול ברצף בתחום המקצועי שלהם ללא הפסקה של שנתיים או שלוש. חיילים בקטגוריות הללו עוברים הכשרה צבאית של שלושה חודשים לכל היותר (מעשית רק טירונות קצרה), הם זכאים להתאמן כל יום, לשרת לא יותר משש שעות ביום (והרבה פעמים פחות אם אימונים מסודרים לא מותירים זמן לשש שעות שירות), לשהות בחו"ל בזמן שירות החובה עד 90 יום בשנה ולעוד הקלות אחרות.

 

צה"ל גם מכיר בעוד רמות של הצטיינות: לעילויים מותר לשהות בחו"ל במשך רוב תקופת השירות הצבאי ואפשר לקצר את שירותם, כך שמעשית הם לא משרתים כמעט בכלל. הכדורגלן בן סהר, למשל, נכלל בקטגוריה הזו, מה שהביא לאפיזודה המוזרה של הימים האחרונים שבה הצבא הסכים לא למנוע ממנו לצאת מהארץ למרות שהוא לא עמד בדרישות המינימליות שהצבא הציב לו (הצבא עומד על דעתו שסהר הפר את ההסכם עימו, אבל לא מסביר למה אינו אוכף את ההסכם). פעילות ספורטיבית ברמה נמוכה מהרמה הדרושה להצטיינות מזכה חיילים במעמד של ספורטאי פעיל ובחלק מההטבות שמוענקות לספורטאים מצטיינים.

 

בחירה של חיילים לקטגוריות של מוזיקאים ורקדנים מצטיינים מתבצעת על ידי ועדות של המשרד לתרבות וספורט, בכפוף למכסות. ספורטאים מסווגים כמצטיינים על פי קריטריונים קבועים, למשל מיקום 1-3 באליפות ישראל בספורט אישי. אין מכסות לספורטאים מצטיינים ופעילים. הנקודה החשובה כאן היא שלצבא אין שום חלק בתהליך הבחירה, והוא לא קשור כלל לתרומה הצפויה של החייל לצבא אם לא יוכר כמצטיין. באופן דומה, מדענים מצטיינים צריכים להיבחר על ידי מערכת ההשכלה הגבוהה, ללא קשר לתרומה הצפויה של מדען זה או אחר לצבא. הקריטריונים צריכים להתבסס על מוכנות מוקדמת ללימודי דוקטורט ועל הצטיינות יוצאת דופן בלימודי תארים קודמים.

 

כל הנימוקים שתומכים במסלולי הצטיינות לספורטאים, מוזיקאים, ורקדנים, תקפים גם לגבי מדענים. הפסקה של שנתיים שלוש בקריירה בשל שירות צבאי אינטנסיבי מפריעה למדענים לפחות כמו לספורטאים ואמנים; לעיתים קרובות, מדענים תורמים תרומה אינטלקטואלית המשמעותית בגיל צעיר, ולכן חשוב להקדיש את העשור השלישי בחיים למדע; החברה בישראל נהנית מהצלחה יוצאת דופן של מדענים, ולכן חשוב לתת לצעירים מבטיחים תנאים מתאימים.

 

בין האוניברסיטאות וצה"ל יש שיתוף פעולה הדוק במגוון של נושאים ותוכניות. האוניברסיטאות מכשירות אנשי מקצוע עבור צה"ל במסגרת העתודה האקדמית. חניכי קורס טייס לומדים במקביל להכשרתם כטייסים לימודים אקדמיים של אוניברסיטת בן גוריון. חיילים לומדים באוניברסיטה העברית במסגרת תוכנית תלפיות. האוניברסיטאות מסייעות לתוכניות הללו בדרכים מגוונות לא מובנות מאליהן. למשל, האוניברסיטאות מנהלות מערכת קבלה מיוחדת עבור מועמדים לעתודה האקדמית; חניכי קורס טייס לומדים לימודים אקדמיים בבסיס של חיל האויר, ולא בקמפוס של אוניברסיטת בן גוריון. שיתופי הפעולה הללו אינם סטאטיים, הם משתנים מדי פעם, בעיקר על מנת לענות לצרכים המשתנים של צה"ל.

 

את שיתוף הפעולה הזה צריך להרחיב למסלול של מדענים מצטיינים שיזכו להקלות דומות לאלו שספורטאים ואמנים מצטיינים זוכים להן. התוכנית הזו תיתן מענה לצורך הבוער ביותר של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל: הצורך במדענים מהשורה הראשונה בעולם, מדענים שכדי להכשיר אותם יש צורך בתנאים דומים לתנאים שמדענים לא ישראליים זוכים להם. הקלות בשירות הצבאי ישפרו את איכות המדענים בישראל, בדיוק כפי שהן משפרות את רמת הספורט והאמנות.

 

שיתוף הפעולה של האוניברסיטאות עם הצבא בתוכניות כמו העתודה האקדמית, תלפיות, וקורס טייס נובע בעיקר מאמונה באוניברסיטאות שהתוכניות הללו תורמות תרומה משמעותית לצה"ל ודרכו לחוסנה של המדינה. צה"ל והחברה צריכים להבין שמעמד של מדענים מצטיינים יתרום תרומה משמעותית לאוניברסיטאות ודרכן למדינה ולחברה. האוניברסיטאות חייבות להתעקש על כינון תוכנית כזו. היא לא דורשת תקציב, היא לא תחליש את צה"ל, אבל היא תקדם את המדע וההשכלה.

קשה לי לקרוא את אבירמה גולן

במשך תקופה ארוכה קראתי מאמרים של אבירמה גולן ב-"הארץ", אבל אחרי שקראתי מאמר שגולן כתבה במרץ, קשה לי לקרוא אותה.
המאמר, מה-25 למרץ, נקרא "מהרסיה ומחריביה", והוא דן בדו"ח מבקר המדינה על התנהלות האוניברסיטאות. הנושא של המאמר לגיטימי לגמרי; טוב שעיתון דן בדו"ח מבקר המדינה. אבל המאמר גם רווי בעויינות לציבור המרצים, והעויינות הזו גורמת לגולן לכתוב דברים מוזרים, חסרי שחר כמעט.
הנה כמה דוגמאות.

• "[חברי הסגל הבכיר] סידרו לעצמם, בשביתה "לא פוליטית", העלאת שכר" (המרכאות סביב "לא פוליטית" הופיעו במקור). איני מבין בשום אופן איזה אג'נדה פוליטית גולן חושבת שהייתה לשביתת המרצים בשנה שעברה. ניסינו להפיל את אולמרט? להפריע לאובמה? מתי ואיך היינו צריכים לשבות כדי שגולן לא תחשוב שהשביתה היא פוליטית? זו היתה שביתה על שכר ותנאי העסקה, כמו כל שביתה אחרת במשק. גם הפועל "סידרו" מפגין עויינות, כאילו השביתה היתה איזושהיא קנוניה שהיתה מיועדת להסתיר איזו עסקה אפלה. השביתה היתה חלק ממאבק שכר וממשא ומתן, ולא היתה בה שום קנוניה בין הצדדים. להיפך, ראשי האוניברסיטאות והאוצר ביקשו להוציא צווי מניעה נגד המרצים ובית הדין לעבודה סירב; זה לא מעיד על איזה "סידור", אלא על מאבק אמיתי.

• הכותרת "מהרסיה ומחריביה" מעליבה ממש. חברי הסגל מחריבים את האוניברסיטאות שמשרד האוצר וחברי מערכת עיתון הארץ עמלו כל כך קשה להקים. תנאי ההעסקה שהמאמר דן בהם אינם חדשים; הם נהוגים כבר עשרות שנים. אני ממש מצטער שלא זכיתי לראות את האוניברסיטאות הישראליות בשנות החמישים והשישים. אם אחרי עשרות שנים של החרבה שיטטית הן עדיין לא רעות, הן בודאי האפילו על אוקספורד וקיימברידג' לפני שהתחלנו להחריב אותן.

• "[חברי הסגל הבכיר] מסרבים לקשור את מאבקם עם עתיד ההשכלה הגבוהה ועם האקדמאים האחרים במשק – מורים, רופאים ועובדים סוציאלים". כאן גולן מתעלמת מעובדות יסוד בנוגע יחסי העבודה בישראל. עובדה 1: בית הדין לעבודה אינו נוטה לתמוך בשביתות הזדהות למיניהן. המרצים יכולים להשבית את הלימודים כחלק מסכסוך עבודה שלהם, אבל לא כחלק מסכסוך עבודה של העובדים הסוציאליים, למשל. עובדה 2: האוצר פועל כבר שנים לשבירת הצמדות שכר בין מגזרים שונים. כחלק מהסכם העבודה של המרצים מאמצע שנות התשעים, אנחנו מקבלים שתי תוספות מוזרות שנקראות תוספת קריטריונים ותוספת זמן מלא. הם אמורות להיות דיפרנציאליות, אבל כמעט כולם מקבלים אותן. הן ייחודיות למרצים. אם העובדים הסוציאליים, למשל, ירצו להצמיד את שכרם לשכר המרצים, הם יגלו ששכר הבסיס שלנו לא גבוה; חלק חשוב מהמשכורת הוא תוספות ייחודיות לנו. אני מניח שלהרבה קבוצות עובדים יש תוספות כאלה. האוצר דחף את התוספות המוזרות הללו להסכמי השכר, כדי שאי אפשר יהיה להשוות משכורות. אם גולן רוצה לבוא בטענות למישהו על חוסר סולידריות בין קבוצות עובדים, היא צריכה לבוא בטענות לאוצר.

• "קבוצת עובדי כוח האדם הנקראת "מרצים מן החוץ", שהיא המתחזקת בפועל את המחקר וההוראה באוניברסיטאות". אני תוהה האם האבחנה הזו מופיעה בדו"ח מבקר המדינה. רוב העובדות במאמר לקוח מדו"ח המבקר (כמו הסכום המדוייק שפרופסור מן המניין מקבל לקשרי מדע), והן מדוייקות (אני לא מסכים עם הפירושים של גולן לעובדות, אבל העובדות נכונות). המשפט שציטטתי נראה כעובדה, אבל נראה לי שהוא מביע את דעתה הסובייקטיבית של גולן. אבל מכיון שהוא מופיע ביחד עם רשימה ארוכה של עובדות נכונות ובדוקות, הקורא עשוי בהחלט להסיק שגם זו עובדה ושהיא נתמכת על ידי אותו מקור מוסמך (דו"ח המבקר). אבל אני לא חושב שזו עובדה שהופיעה בדו"ח. גולן ערבבה את דעתה הסובייקטיבית עם עובדות כדי שדעתה תיראה אמינה. (לגופו של עניין, אני חושב שהאמירה הזו שגויה, לפחות בחלק שאני מכיר של אוניברסיטת תל-אביב; במקרה הטוב, זו הכללה גסה.)

הדיון של גולן בדו"ח מבקר המדינה לגיטימי. היא דנה בעיקר בהיבט אחד של ההעסקה באוניברסיטאות, הקרן לקשרי מדע. אבל מהעויינות הבוטה שלה כלפי חברי הסגל, אני מסיק שהיא זו שיש לה אג'נדה. העויינות הזו כלפי הזכות של עובדי ציבור לנהל סכסוך עבודה ומשא ומתן על תנאי שכר, כולל הזכות לשבות, אינה עולה בקנה אחד עם רוב הכתיבה שלה. למשל, היא כתבה השבוע בגנות מגמת ההפרטה של מערכת החינוך. בחלקים הלא מופרטים של מערכת החינוך, העובדים מאוגדים. משום מה, לדעת גולן היה עדיף שמאבק השכר של המרצים היה נכשל.
אם מאבקי השכר שלנו היו נכשלים, מערכת ההשכלה הגבוהה היתה מתרסקת, כמו מערכת החינות היסודית והתיכונית. במערכות החינוך האלה מאבקי השכר נכשלו; אני לא יודע למה, אבל העובדה שמורה מתחיל בתיכון מקבל משכורת שדורשת השלמת הכנסה מביטוח לאומי היא עדות למאבק שכר שכשל. אני אוהב ללמד אבל חושב שמגיע לי שכר הוגן; השכר של מורים בתיכון אינו הוגן. אפשר לכתוב כל שבוע על חשיבות החינוך, אבל שום דבר לא ישתנה מהותית כל זמן שמורים במערכת החינוך הציבורית מרוויחים כל כך מעט. אם המרצים לא היו שובתים כדי למנוע את שחיקת שכרנו, האוצר היה מביא את שכרנו בהדרגה לאותה רמה מבישה של שכר המורים. האם גולן חושבת שזה היה משפר את מצב ההשכלה הגבוהה?
עויינות למאבקי שכר של עובדים בשירות הציבורי מאפיינת את הארץ/דה-מרקר. העיתון נוהג לבכות את חוליי מערכת החינוך, שנגרמו במידה רבה בגלל מאבקי שכר שכשלו. אבל כאשר קבוצת עובדים במערכת החינוך מצליחה למנוע שחיקה בשכרה, העיתון מזדעק שהעובדים "סידרו" לעצמם העלאה בשכר. אם אפשר להאשים שההעלאה באה על חשבון קבוצת עובדים אחרת, מה טוב. אם אפשר לטעון שהקבוצה האחרת יותר חשובה למערכת החינוך, אפילו יותר טוב (כדאי גם להציג את הטענה הזו כעובדה).
חבל שהמאמר הענייני של גולן נפגם בגלל האג'נדה של מערכת הארץ/דה-מרקר.

העתקות וטיפול בהן

 בסמסטר הזה הייתי צריך לטפל בכמה מקרים של סטודנטים שהעתיקו תרגילים. אני מלמד קורס באלגוריתמים ב-MIT, והמטלות בקורס כוללות כתיבת תוכנה (בנוסף לפתרון בעיות תיאורטיות). את התוכנות שהתלמידים מגישים אנחנו משווים אחת לשניה באמצעות תוכנה מיוחדת לכך, MOSS. התוכנה הזו זמינה חינם למרצים דרך האינטרנט. התוכנה טובה מאוד בגילוי העתקות. היא מצביעה על זוגות פתרונות דומים ומדרגת את הזוגות לפי רמת הדמיון. אפשר לומר לה להתעלם מקטעי תוכנה מסויימים (למשל, אם התוכנה שהתלמידים מגישים כוללת קטעי קוד שניתנים להם כחלק מהתרגיל). אנחנו (כלומר המתרגלים והמתרגלות בקורס, לא אני) מזינים לתוכנה לא רק את הפתרונות שהתלמידים הגישו, אלא גם פתרונות שחולקו לסטודנטים בסמסטרים קודמים אם יש כאלה, ולפעמים גם פתרונות שתלמידים הגישו בסמסטרים קודמים. זה מאפשר למצוא לא רק סטודנטים שהעתיקו מסטודנטים אחרים שלומדים איתם, או שפתרו ביחד תרגיל שהיה מיועד להיפתר על ידי כל תלמיד לחוד, אלא גם העתקות מפתרונות ישנים.

זה הקורס השלישי שאני מלמד ב-MIT שבו נעשה שימוש ב-MOSS. בכל הקורסים הללו הכלי מצא העתקות שחלק מהן גררו הליך משמעתי. באף אחד מהקורסים הללו לא מצאנו העתקות של פתרונות של תרגילים תיאורתיים. אני מניח שהיא העתקות כאלה, משום שאין סיבה הגיונית שתלמידים יעתיקו פתרונות לתרגיל אחד אבל לא לאחר. אבל לא מצאנו אותן כי קשה למצוא אותן מקריאה של פתרונות, בייחוד משום שהתרגילים בקורסים הללו נבדקו על ידי מספר מתרגלים, כך שהעתקות יכולות להתגלות רק אם אותו מתרגל בודק את התרגילים הדומים.

בקורסים שלימדתי באוניברסיטת תל-אביב בודקי תרגילים כן מצאו העתקות. למיטב זכרוני זה היה בזכות העובדה שבודק אחד או שניים בדקו את התרגילים של כל הסטודנטים.

גם בקורסים שלימדתי בתל-אביב וגם בקורסים שלימדתי ב-MIT התלמידים קיבלו הוראות בכתב לגבי איך הם אמורים לפתור תרגילים, לפחות בחלק מהמקרים, אין ספק שהתלמידים שהעתיקו ידעו שהם מפרים את הוראות הקורס. לפעמים יש גם מקרים שהם בתחום האפור והתלמיד/ה טוען שהוא פירש לא נכון את הוראות הקורס; מקרים כאלה לא גוררים הליך משמעותי. זה קרה בשני הסמסטרים האחרונים משום שהוראות הקורס (שלא אני כתבתי) מרשות שיתוף פעולה מסויים בין סטודנטים, אבל לא שיתוף פעולה בכתיבת תוכנה. הוראות מסובכות כמו אלה (הניסוח המלא די ארוך) נוטות ליצור תחום אפור שסטודנטים נכנסים אליו בטעות.

בעיני, העובדה שבכל הסמסטרים שהשתמשנו ב-MOSS מצאנו העתקות מלמדת שזה קורה כמעט בכל קורס רב משתתפים. מצאתי העתקות גם בתל-אביב וגם ב-MIT.

איך מטפלים בהעתקות? במקרים קלים שבהם לא יתכן שהתלמיד לא הבין את ההוראות, אני לפעמים רק מזהיר את התלמיד ומבקש שיקפיד על ההוראות. לעיתים קרובות אני גם נותן לתלמיד ציון חלקי בלבד על תרגיל שלא הוכן כהלכה (למשל, אם שני תלמידים עבדו ביחד על תרגיל שהיו אמורים לפתור לבד).  בהרבה מקרים אני נפגש עם התלמידים הללו ומדבר איתם. כאשר אני מדבר איתם, אני שואל אותם איך הכינו את התרגיל. לפעמים תלמידים מודים שפתרו את התרגיל ביחד; לפעמים הם מודים שאחד מהם נתן לאחר פתרון; ולפעמים הם משקרים. כאשר אני בטוח שתלמיד משקר או שהוא עבר על הוראות הקורס ביודעין, אני נוקט בצעדים יותר משמעותיים.

ב-MIT יש מנגנון דיווח ותלונה די אפקטיבי. במקרים שטיפלתי בהם משמעתית, כתבתי מכתב למשרד שאחראי על ועדת המשמעת. המכתב מתאר את פרטי המקרה ומציע דרך פעולה. דרך הפעולה התקיפה ביותר היא העברת הטיפול לועדת משמעת, שמסתיימת לעיתים קרובות בהשעייה זמנית של התלמיד. דרך פעולה יותר עדינה, שבה נקטתי עד כה, היא לבקש להשאיר את המכתב בתיק של התלמיד בלי להעביר אותו מייד לועדת משמעת. זה סוג של טיפול "על תנאי". אם אין עוד תלונות על התלמיד, למכתב הזה אין משמעות. אבל אם יש עוד תלונה, כל התיק עובר לועדת משמעת, כולל המכתב הראשון.

המנגנון הזה הוא אפקטיבי כי הוא מייצר רישום על האירוע בלי השפעה מיידית על התלמיד. לעובדה שאין למכתב השפעה מיידית יש יתרון על גבי תלונה שעוברת מייד לועדת משמעת שעשויה להעניש את התלמיד. היתרון הוא שיש פחות היסוסים האם לשלוח מכתב כזה. אני שולח מכתב כזה בידיעה שאני עוזר לשמור על היושרה האקדמית במוסד, אבל בלי להעניש את התלמיד. השמירה על היושרה מתבטאת גם בהרתעת התלמיד מהעתקה נוספת וגם בכך שהוא עוזר למוסד לגבש תמונת מצב לגבי העתקות. כאשר כל דיווח על העתקות מתבטא בענישה מיידית, יש פחות דיווחים ותמונת המצב פחות מדוייקת.

הסמסטר כתבתי כבר שני מכתבים כאלה. שני המכתבים נבעו מהעתקות מפתרון שחולק לסטודנטים בסמסטר קודם, ובשני המקרים ההעתקה כללה הערות (קטעים בתוכנה שמיועדים להיקרא על ידי תוכניתנים אחרים, לא על ידי המחשב), כך שלא היה ספק שהפתרון היה מועתק ולא היה ספק מהיכן הוא הועתק. שני התלמידים שהעתיקו שיקרו כאשר שאלתי אותם איך פתרו את התרגיל. כמובן שיש לי פחות רתיעה מצעדים משמעותיים כאשר תלמיד משקר מאשר כאשר הוא משתף פעולה, אם כי בשני המקרים הללו היה מקום לצעד משמעתי בכל מקרה.

באוניברסיטת תל-אביב טיפלתי בהעתקות בדרך שונה. בפעם הראשונה שבודק תרגילים גילה העתקה חמורה בקורס שלימדתי, התקשרתי לקובלת של האוניברסיטה. הקובלת היא מעין עורכת דין שמייצגת את ה-"תביעה" בוועדת משמעת. היא הסבירה לי שצעדים משמעתיים אינם כל כך אפקטיביים באוניברסיטת תל-אביב, משום שהם מתבררים בהליך כמעט שיפוטי, עם עורכי דין (או סטודנטים למשפטים) שמייצגים את שני הצדדים, ושאורך זמן רב, לפעמים שנה או שנתיים. עד שועדת משמעת מחליטה על מקרה של העתקה, התלמיד הוא בחזקת זכאי ויכול לסיים בינתיים את התואר. אני חושב שהיא סברה שההליך הזה ראוי במקרים מסויימים, אבל לא בהעתקות של תרגילים.

היא הציעה לי לנקוט בדרך אחרת. אם הוראות הקורס אסרו על פתרון התרגיל בצורה שהתלמיד פתר אותו (למשל בזוג במקום לבד), ואם התרגיל הוא מטלת חובה בקורס, אז התלמיד לא עמד בחובות הקורס. הוא לא יקבל ציון בקורס, אלא רק סימון שלא עמד בחובות. אם מדובר בקורס חובה, הוא צריך כמובן לחזור עליו. החלטה שתלמיד לא עמד בחובות הקורס אינה נחשבת ענישה אלא הערכה אקדמית ולכן אפשר לנקוט בדרך הזו ללא פניה לועדת משמעת. בכל המקרים שנקטתי בדרך הזו אמרתי לתלמיד שלדעתי הוא לא פתר את התרגיל בצורה שהוראות הקורס דורשות, אבל שאם הוא חושב אחרת אני אתן לו ציון בקורס אבל גם אגיש תלונה לועדת משמעת. כלומר הצעתי לתלמיד לבחור בין אי-מעבר של הקורס ללא בירור משפטי של העובדות לבין בירור משפטי שאולי יהיו לו תוצאות יותר חמורות. אי מעבר של קורס אינו מהווה כשלון בגליון הציונים, כך שבאמת אין כאן ענישה, ועד כה אף תלמיד לא ביקש שאגיש נגדו תלונה.

לדרך הטיפול הזו יש דימיון למכתבים ב-MIT, במובן ששתיהן מאפשרות תגובה שהיא די משמעותית מבחינת התלמיד, אבל משמעותית עד כדי כך שהמרצה יהסס מאוד האם לנקוט בהן. ההבדל העיקרי הוא שהמכתבים ב-MIT מגיעים למשרד מרכזי שמקבל מהם תמונה כוללת על בעיית ההעתקות במוסד ואילו דרך הטיפול שהוצעה לי בתל-אביב אינה מייצרת תמונה כזו.

למיטב זיכרוני אוניברסיטת תל-אביב שיפצה קצת את תקנון המשמעת, ועכשיו יש דרך ביניים לטיפול בהעתקות, דרך ועדות משמעת בפקולטות השונות. אין לי נסיון עם המנגנון הזה.

למרות שמצער אותי לגלות העתקות, אני מבין שהן חלק בלתי נפרד מסביבה חינוכית איכותית. סטודנטים מעתיקים כי הם בלחץ, חשש שיכשלו בקורס או יקבלו ציון נמוך. הלחץ כשלעצמו הוא טוב: הוא גורם לרוב המכריע של הסטודנטים ללמוד. בסביבה לימודית שאין בה שום לחץ, חלק גדול מהסטודנטים לא יגיע להשגים גבוהים (חלק אולי ילמד גם בלי לחץ, אבל רבים לא ילמדו הרבה). רוב הסטודנטים מתמודדים עם לחץ בדרכים פרודוקטיביות ולגיטימיות (ללמוד יותר, לקחת פסק זמן ולהירגע, לפנות יותר זמן ללימודים), אבל חלק מתמודדים עם הלחץ בדרכים לא פרודוקטיביות ו/או לא לגיטימיות, כמו העתקה. יש עוד סוגים של לחצים בחיים, חלק גדול מהם בלתי נמנע, ובכל קבוצה גדולה יש בודדים שמתמודדים עם הלחץ בדרך לא ראויה. כך שרמה מסויימת של העתקות היא כמעט צפויה; היא מעידה שהקורס תובעני, ושחלק מהתלמידים בו מתמודדים עם הלחץ בדרך לא ראויה, כנראה כפי שאותם אנשים מתמודדים עם סוגים אחרים של לחצים.

למרות שכמעט בכל קורס גדול (ותובעני) יש סטודנטים שמעתיקים, לא צריך להשלים עם העתקות. צריך להיאבק בהן. המאבק בהעתקות והטיפול בהן כשהן מתגלות יוצר סביבה לימודים יותר הוגנת עבור הרוב שאינו מעתיק, ותגובה מרתיעה להעתקות עוזרת לסטודנטים לבחור בדרך יותר לגיטימית להתמודד עם הלחץ שהם נתונים בו.

איך שופטים עבודות דוקטורט

לפני כמה ימים השתתפתי בפעם הראשונה בשיפוט של עבודת דוקטורט בצרפת. לפני כן הכרתי רק את צורת השיפוט בישראל ואת צורת השיפוט בארה"ב; מסתבר שבכל מקום השיטה שונה.

 

בארצות הברית מנגנון השיפוט הוא פשוט. הסטודנט כותב עבודת דוקטורט, המנחה וועדה מלווה של עוד שני חברי סגל מאותו מוסד מחליטה שהתיזה מוכנה להגשה, הסטודנט מציג את העבודה בהרצאה (שנקראת הגנה על התיזה, thesis defense), חברי הועדה שואלים שאלות, ומייד אחר כך מחליטים האם להעניק את התואר. לפעמים אפילו אין הרצאה של הסטודנט; הועדה מתכנסת בלי הסטודנט ומחליטה.

 

בישראל (לפחות באוניברסיטת תל-אביב) המגנגון שונה לגמרי. גם אצלנו התהליך מתחיל בהחלטה של המנחה שהעבודה מוכנה להגשה (לפעמים מעורבת בהחלטה גם ועדה מלווה ולפעמים לא). המנחה מציע שופטים חיצוניים, מאוניברסיטאות אחרות, רובם בדרך כלל מחו"ל. ועדה פנימית שהמנחה לא חבר בה בוחרת מתוך הרשימה כמה שופטים, ולפעמים גם שופטים מחוץ לרשימה שהמנחה הציע. העבודה נשלחת לשופטים, שמתבקשים לכתוב חוות דעת מפורטת ולהמליץ האם לקבל את העבודה. השופטים אנונימיים; לא התלמיד ולא המנחה יודעים מי הם, אלא אם הם חושפים את עצמם מרצון.

 

המנגנון בצרפת הכי מסובך. גם שם התהליך מתחיל באישור של המנחה להגיש את העבודה, אבל המערכת לוחצת מאוד על תלמידים ומנחים להגיש את העבודה תוך שלוש שנים, ולכל היותר ארבע (בישראל וארה"ב התואר יכול להמשך יותר אם התלמיד מתקדם לאט), כך שאין למנחה הרבה מרחב תמרון. כמו בישראל, המנחה מגיש רשימה של שופטים חיצוניים. שניים מתוכם מתבקשים לכתוב דו"ח שיפוט. התפקיד של דו"ח השיפוט אינו להמליץ האם להעניק את התואר, אלא להמליץ האם לקיים את ההגנה על התיזה. בהנחה שהם ממליצים לקיים את ההגנה, חבר השופטים המלא (חמישה ועוד המנחה) מתכנס, מאזין להרצאה של התלמיד אודות העבודה, שואל שאלות, ומחליט האם להעניק את התיזה. ועדת השיפוט שהשתתפתי בה הצריכה את האוניברסיטה הצרפתית (Ecole Normale Supérieure de Lyon) להטיס ולארח שני שופטים מארה"ב ואחד מאנגליה (שני חברי הועדה האחרים היו צרפתים, אחד מאותה אוניברסיטה והשני מעיר אחרת).

 

בשום מקום התהליך הזה הוא לא בדיוק מה שהוא נראה. לכאורה, התיזה של הסטודנט עומדת למבחן. לכן ההרצאה של התלמיד נקראת "הגנה על התיזה": התלמיד אמור להגן על תיזה שמדענים אחרים עדיין סקפטיים לגביה. בפועל, מי שעומד לשיפוט הוא המנחה ולפעמים המוסד, לא הסטודנט. בשלב שבו המנחה החליט שהתלמיד יכול להגיש את התיזה והתהליך הפורמאלי החל, החלטה שהתיזה אינה ראויה להתקבל כעבודת דוקטורט היא סטירת לחי רצינית גם למנחה וגם לתלמיד; השופטים נוטים להמנע מהמלצה שלא לקבל את התיזה (אם כי זה קורה לפעמים). האלמנט העיקרי שעוזר לשמור על רמת התואר היא החשיפה של המנחה לשופטים. באישור שלו להגיש את התיזה, המנחה מצהיר שהתיזה עומדת בסטנדרטים שלו; אם לדעת השופטים התיזה חלשה, השם המקצועי של המנחה (ושל המוסד) עלול להיפגע, גם אם דוחות השיפוט אינם מציינים במפורש שהתיזה חלשה.

 

מתי דוחות שיפוט כן נוטים להיות יותר מדוייקים? בתהליכים שבהם ידוע מראש שסיכויי הכישלון הם גבוהים. כאשר אני כותב דוח שיפוט על מאמר עבור כנס שמקבל בדרך כלל רק 20% מהמאמרים המוגשים לו, או על הצעת מחקר שהוגשה לקרן שמממנת רק 30% מההצעות המוגשות, אני יכול לכתוב את דעתי בלי לדאוג להשלכות השליליות שיהיו לדוח. מחברי המאמר או הצעת המחקר התכוננו מראש לאפשרות של כישלון, ולכישלון אין השלכה משמעותית על הקרייריה שלהם, בהנחה שהם גם מצליחים לפעמים לפרסם מאמרים או לקבל מימון להצעות מחקר.

 

תהליכי שיפוט עם אחוזי הצלחה בינוניים הם מנגנון הביקורת העיקרי של המדע. כאשר אחוזי הכשלון נמוכים מאוד וההשלכות של כשלון משמעותיות (כמו בקבלת או דחיית עבודות דוקטורט), דוחות שיפוט נוטים להמנע מביקורת גלויה וברורה. כאשר אחוזי הכישלון בינוניים או גבוהים, לכישלון אין השפעה משמעותית על מי שהעבודה שלו נשפטת, ולכן דוחות שיפוט נוטים להיות יותר אמינים. אבל כאשר אחוזי ההצלחה נמוכים מאוד, אנשים נוטים להתייאש ולהפסיק לנסות (לפרסם, לקבל מימון למחקר); כישלון בתהליכים כאלה מונע פרסום של עבודות גרועות, אבל אחוז גבוה של כישלונות גם מקטין את הפרודוקטיביות של מדענים.

 

ממה נובעים ההבדלים בתהליך השיפוט של עבודות דוקטורט בין ארצות ומוסדות שונים? הפשטות של התהליך האמריקאי והעובדה שהוא פנימי לחלוטין (בלי השתתפות של חוקרים ממוסדות אחרים) נובעת מצרכים של האוניברסיטאות המובילות בארה"ב. המוסדות הללו מבצעים מחקר בהיקף שדורש כמות גדולה של כח אדם, ובפרט הרבה דוקטורנטים. כאשר יש הרבה דוקטורנטים במערכת, וביחוד כאשר יש יחסית הרבה דוקטורנטים לכל מנחה, קשה להבטיח שכל אחד ואחת יכתבו עבודת דוקטורט משמעותית. המנגנון הפנימי מאפשר למוסד להעניק תארים גם במקרים גבוליים (או למטה מזה) בלי להיחשף ליותר מדי ביקורת חיצונית. עמידה עיקשת על סטנדרטים גבוהים היתה עלולה לגרום לתואר להתארך מאוד לפעמים ולעימותים עם סטודנטים עם תיזה חלשה (שאולי תרמו למחקר ולמוסד בדרכים אחרות, כגון השתתפות פרודוקטיבית בפרוייקט מחקר גדול, או הוראה). בנוסף לכך, המוסדות הללו מושכים תלמידים מצטיינים מכל העולם, ולכן יוצאות מהם באופן קבוע תיזות דוקטורט מצויינות; השם של המוסד (ושל המנחה) בעולם המדע נקבע בעיקר לפי התיזות המצויינות הללו והוא לא נפגע משמעותית ממספר מסויים של תיזות חלשות.

 

המנגון הישראלי הוא הקפדני מכל השלושה, בגלל שהעבודה נשלחת לשופטים חיצוניים ובגלל שהשופטים הללו אנונימיים. הם יכולים לכתוב חוות דעת ביקורתית מאוד ולהישאר בעילום שם, בדומה לשיפוט של מאמרים והצעות מחקר. כפי שכתבתי, המלצות לדחות עבודת דוקטורט הן נדירות גם בשיטה הזו, אבל היא נותנת מרחב מקסימלי לשופטים.

 

המגנגון הצרפתי נמצא באמצע. הועדה החיצונית חושפת את המנחה והמוסד ליותר ביקורת מאשר הועדה הפנימית של המוסדות אמריקאיים, אבל לפחות ביקורת מאשר השיפוט האנונימי בשיטה הישראלית. זה גם מנגנון יקר, כמובן, מכיון שהוא מבוסס על התכנסות פיזית של שופטים, לעיתים קרובות מארצות אחרות.

 

היעילות הכלכלית של השיטה הישראלית והאמינות של דוחות השיפוט האנונימיים באה בעיקר על חשבון התלמיד, שאישור התיזה שלו מתעכב חודשים לאחר הגשתה (במקרה הטוב). אי אפשר לדרוש משופט חיצוני לכתוב חוות דעת על עבודה של מאה עמודים או יותר בשבוע או שבועיים; צריך לתת לשופט כמה חודשים. לפעמים חוקר מסכים לשפוט את העבודה אבל לא עומד בלוח הזמנים, והשיפוט מתעכב עוד יותר. בצרפת וארה"ב, מזמנים את השופטים לפגישה פנים אל פנים שבמהלכה מחליטים האם לקבל את העבודה; ההחלטה מתקבלת בלוח זמנים קצר.  העיכוב בקבלת התואר השלישי בישראל הביא להצעות לשינוי השיטה, אבל בינתיים היא לא שונתה (לפחות באוניברסיטת תל-אביב). בעיני חבל שהצדדים החיוביים של השיטה באים על חשבון הסטודנט, אבל לא נראה לי שהחלופות עדיפות עבורנו.

לא שחיתות אלא יעילות

פרופ' חיים רחמן מהטכניון פרסם מאמר בדה-מרקר (26/11/08) שבו הוא מאשים את האוניברסיטאות בארץ בשחיתות שעלולה "במקרה הרע לספק עילה לחקירה משטרתית". טוב שיש חושפי שחיתות. אבל רחמן לא חושף שום מקרה ספיציפי של שחיתות: הוא מבקר מנגנון ניהולי מצויין מכיון שהוא אינו מבין את הבזבוז שהיה נגרם על ידי מנגנון חלופי. אם רחמן מודע למקרים ספיציפיים של שחיתות על ידי חברי סגל בטכניון, כפי שהוא רומז, ראוי שיפנה למבקר הטכניון, מבקר המדינה, או למשטרה, במקום לכתוב מאמרי דעה בדה-מרקר. לגבי דה-מרקר, נדמה לי שעם קבלת המאמר של רחמן ראוי היה לעיתון לשלוח לטכניון עיתונאי חוקר לבדוק את ההאשמות של רחמן, במקום לפרסם את המאמר שלו שאין בו ראיות למקרים ספיציפיים של שחיתות.

הזעם של רחמן יצא על מנגנון תקציבי ששמו עודפי מחקר. המנגנון הזה באמת קצת משונה, אבל הוא לא מושחת. להיפך, בעיני הוא מהווה דוגמה ליעילות ויצירתיות ישראלית (בלי ציניות).

 

כאשר חוקר (מרצה או פרופסור באקדמיה) מגיש הצעת מחקר לקרן מחקר, כגון הקרן הלאומית למדע, הוא כולל בה בקשה לתקציב. בקשת התקציב כוללת פירוט של הסטודנטים והעובדים שיקבלו שכר או מלגה ממענק המחקר, ציוד שהמחקר מצריך את רכישתו, חומרים, וכו'. אם הצעת המחקר מתקבלת, הקרן מקציבה תקציב למחקר, בדרך כלל יותר קטן מהתקציב שהחוקר ביקש.

 

קשה מאוד לאמוד בדיוק את התקציב שיהיה דרוש לביצוע מחקר מסויים באקדמיה. מענקי המחקר מכסים בדרך כלל תקופה של ארבע שנים שמתחילה שנה לאחר הגשת הבקשה. קשה לחזות איך בדיוק איך פרוייקט מחקר בסיסי יתפתח במהלך חמש השנים הללו (וקרנות המחקר בישראל מממנות בעיקר מחקר בסיס), קשה לאמוד את מספר הסטודנטים לתארים שני ושלישי שיבקשו להשתתף במחקר; לפעמים המספר גדול מהמספר שנחזה, ולפעמים הוא קצת יותר קטן. בקיצור, הסכום שבסופו של דבר מנוצל אינו תמיד זהה לסכום שהקרן הקצתה למחקר.

 

אם הסכום שנוצל קטן יותר מהסכום שהוקצה, מה עושים עם היתרה? השאלה הזו אינה ספיציפית לישראל; לחוקרים, אוניברסיטאות, וקרנות מחקר בכל העולם יש מנגנונים לענות עליה, כי הקושי לאמוד את התקציב הדרוש הוא אוניברסלי. בישראל, התשובה היא שהיתרה בדרך כלל נשארת באוניברסיטה שבה המחקר התבצע ומשמשת לביצוע מחקר גם לאחר שתקופת המחקר המקורית הסתיימה, על ידי אותו חוקר שביצע את המחקר המקורי. היתרות הללו מנוהלות בדיוק באותה דרך שתקציבי מחקר פעילים מנוהלים בהם, כמין חשבונות בנק פנימיים. החוקר שביצע את המחקר הוא "בעל החשבון", אבל יש כללים ברורים לשימושים המותרים בכספים הללו. באוניברסיטת תל-אביב למשל, החוקר אינו יכול להשתמש בכספים הללו למימון נסיעות  שלו או של עמיתיו לכנסים, אבל הוא יכול לממן נסיעות של סטודנטים לכנסים שבהם הם מציגים מאמרים.

 

המנגנון הזה נראה אולי משונה: אם התקציב הוקצה לביצוע מחקר מסויים במהלך תקופה מסויימת, למה לאפשר לחוקר להשתמש בכספים לאחר סיום התקופה? בהרבה ארצות (למשל בארה"ב), קרנות המחקר דורשות מהאוניברסיטאות להחזיר כספים שהוקצבו אבל לא נוצלו בפועל במסגרת המחקר הממומן ובמסגרת הזמן שהוגדרה עבורו. זה נראה כלל רציונלי: לא השתמשת – תחזיר; הקרן תשתמש בכסף למימון מחקרים אחרים. בפועל, זה כלל אידיוטי שמוביל לבזבוז אדיר.

 

למה הכלל שיש להחזיר כספים שלא נוצלו אידיוטי? כי בפועל, לא מוחזרים כמעט שום כספים; החוקר דואג להוציא את כל הסכום שהוקצב, בין אם הוא דרוש לביצוע המחקר ובין אם לא. בדרך כלל, הוצאת הסכום המלא מתבצעת בעידוד נמרץ של המוסד, עם תזכורות ודיונים שמטרתם לודא שהחוקר יוציא קרוב למלוא התקציב, כי חלק מכל שקל שמוצא נשאר במוסד כתקורה, למימון הוצאות שקשה מדי להתחשבן עליהן באופן פרטני (חשבון החשמל עבור האור במשרד שלי). הצורה המדוייקת של בזבוז הכספים תלויה בכללים של קרן המחקר לגבי הוצאת כספי מחקר, אבל התקציב תמיד מנוצל במלואו. לפעמים הוא משמש להחלפת ציוד שעדיין לא התיישן; לפעמים לרכישה ספקולטיבית של ציוד מעבדה שאולי יהיה דרוש בעתיד (ואולי לא), וכדומה. ההוצאות באמת קשורות למחקר, אבל הן הוצאות שאפשר היה בהחלט לוותר עליהן באותה נקודת זמן ואולי בכלל.

 

המנגנון הישראלי של עודפי מחקר מכיר בעובדה שאי אפשר לאמוד בדיוק את הצרכים של פרוייקט מחקר בסיסי חמש שנים מראש, במקום להעמיד פנים שיש תחזית תקציבית מדוייקת והשבה של כספים שלא נוצלו. במקום בזבוז כספי המחקר בתקופה שלפני פקיעת תוקף התקציב, המערכת הישראלית מעודדת את החוקר שכספי המחקר הוקצו לו לחסוך בהוצאות ובתמורה מאפשרת לו להוציא את הכספים לאורך תקופת זמן יותר ארוכה. המנגנון הזה מוביל לשימוש יותר יעיל בכספים, לא ליותר בזבוז.

 

אי אפשר להקצות למחקר בדיוק את הכספים שדרושים לו, כי אי אפשר לאמוד בדיוק מראש את הצרכים של מחקר. לכן מתעוררת השאלה מה לעשות אם יש פער בין התקציב וההוצאה בפועל. באופן מעשי, לשאלה הזו יש רק שתי תשובות: החוקר יוציא את הכסף עד הפרוטה האחרונה במסגרת הזמן שהוגדרה, או שנאפשר לחוקר לחסוך את הכסף ולהוציא אותו לאורך תקופה יותר ארוכה, גם אם זה אומר שהוא יממן למחקרים אחרים. התשובה השלישית, שתיאורטיקני תקציב כמו רחמן היו רוצים לקבל, שכל שקל שלא הוצא במועד יוחזר לקרן, לא קיימת בעולם האמיתי. אין שום דרך מעשית לבדוק האם באמת היה צורך בשני אוסצילוסקופים בניסוי, או שאולי אפשר היה להסתפק באחד ולרכוש את השני רק בשנה הבאה; האם האם סטודנטית שקיבלה מלגה בפרוייקט שמטרתו לפתור בעיה מתמטית מסויימת באמת חשבה עליה כל הזמן, או שאולי היא גם הרהרה קצת על בעיה מתמטית אחרת. וגם לא צריך לבדוק. צריך למנוע שחיתות, לא גמישות בביצוע, ניהול, ומימון מחקר.

 

בכל זאת יש ליקוי במנגנון היתרות, ליקוי שאולי בעטיו רחמן טעה בהבנת המגנון (אני זוכר גם כמה כתבות של עיתונאים שטעו באופן דומה). מאיזושהי סיבה, הקרנות דורשות מהאוניברסיטאות להצהיר שמלוא הסכום הוצא במסגרת המחקר שמומן. אני לא יודע למה הקרנות דורשות דיווח כזה, שיש לו גם עלות מנהלית לא קטנה (הדיווח הזה לא מתמצא בהצהרה קצרה, אלא בדיווח מפורט על הוצאות, עם שמות של מקבלי מלגות ומשכורות וכו') וגם יוצר רושם של שחיתות. מנגנון היתרון אינו סוד: הוא מנגנון מנהלי מסודר באוניברסיטאות, ולפחות באוניברסיטת תל-אביב "חשבונות הבנק" הללו מופיעים במערכות המחשב כמו "חשבונות" של תקציבים פעילים. כל חברי הסגל באוניברסיטאות מודעים למנגנון, וגם קרנות המחקר מודעות לו.

 

מנגנון היתרון הוא דוגמה ליצירתיות ויעילות. אני חושב שהוא מנגנון מצויין שפותר בעיה אוניברסלית באופן אפקטיבי. הישראליות במיטבה, באמת. התיקון שרחמן מציע יחליף יעילות בבזבוז. אולי המנגנון באמת דורש תיקון קטן, אבל התיקון הדרוש הוא העברת תקציב המחקר במלואו לאוניברסיטה שבה מנוהל המחקר וויתור על הדיווח התקציבי המפורט לקרן המממנת. ביקורת תקציבית על הוצאת כספי ציבור על ידי האוניברסיטאות היא לגיטימית וחיונית. היו באוניברסיטאות מקרים של שחיתות, וצריך מנגנונים למניעת שחיתות ולחשיפת שחיתות שלא נמנעה. אבל במקרה של תקציבי המחקר, הביקורת צריכה להתמקד במאמץ להבטיח שכספים שהוקצבו למחקר באמת מוצאים לצורך מחקר, לא במאמץ לברר במסגרת איזה שקל הוצא לצורך איזה מחקר. זה בלתי אפשרי וחסר טעם.