יובל החמישים ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב

בסתיו 1972, לפני 50 שנה, סטודנטים וסטודנטיות באוניברסיטת תל אביב יכלו בפעם הראשונה לבחור במדעי המחשב כמסלול לימודים. זה היה אז אחד המסלולים במסגרת התואר במתמטיקה. השנה אנחנו מציינים את יובל החמישים ללימודי מדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, ובפרט נציין את שנת היובל באירוע חגיגי בסוף דצמבר. הפוסט הזה מספר קצת על איך הכל התחיל ואיך הגענו משם לכאן.

אוניברסיטת תל אביב הוקמה על ידי איחוד של כמה מכונים, והידיעון שיצא בקייץ 1956 (ידיעות תשט"ז) עדיין יצא תחת הכותרת "ידיעון המכונים האוניברסיטאיים" בתל אביב. בידיעון הזה כל מדעי הטבע, כולל מתמטיקה, נלמדו כתואר אחד שהסטודנטים שלומדים אותו נחשפים לכל התחומים של מדעי הטבע. שנה לאחר מכן כבר הופיע בידיעון מגמה נפרדת למתמטיקה שימושית, שבהמשך הפכה למגמה למתמטיקה בכלל.

תכנות ואנליזה נומרית אפשר היה ללמוד במסגרת המגמה למתמטיקה מאמצע שנות ה-60. למשל, בתשכ"ו ד"ר פלביאן אברמוביץ' לימד את הקורס "תכנות למחשבים". גם אני זכיתי ללמוד אצלנו, אמנם קורס במתמטיקה, בסוף שנות ה-80. שיינהיים ושיף לימדו אנליזה נומרית.

בתחילת שנות ה-70 המגמה למתמטיקה החליטה כנראה להתרחב לתחום מדעי המחשב, ובידיעון של תשפ"א מופיעים חברי סגל בתחום, אורחים ממוסדות אחרים, כנראה בשבתון: פרופ' שמעון אבן ממכון וייצמן (עבר אחר כך לטכניון), פרופ' צבי כוכבי מהטכניון, וד"ר אמיר פנואלי ממכון וייצמן. פנואלי הצטרף בהמשך לאוניברסיטת תל אביב כחבר סגל, אחר כך חזר למכון וייצמן, וקיבל את פרס טיורינג על מחקר שעשה במהלך כהונתו כחבר סגל בתל אביב. באותו ידיעון גם מצויין:

"במסגרת מקצועות הבחירה ניתנת לתלמיד אפשרות לבחור מתוך חמישה מקצועות במדעי המחשב, אך מסלול לימודים בשטח זה טרם נפתח. המקצועות הם: אנליזה נומרית ב'; תורת המיתוג ותורת האוטומטים; מערכות ותכנון מחשבים; רשתות זרימה וקומבינטוריקה אלגוריתמית; שפות פורמליות"

כלומר היה רצון לפתוח מסלול לימודים במדעי המחשב, בנוסף למסלולים במתמטיקה שימושית, עיונית, סטטיסטית, וכללית, אבל הוחלט כנראה שהיצע הקורסים עדיין אינו מספיק להקמת מסלול לימודים שלם בתחום.

פנואלי לימד שפות פורמליות, אבן לימד רשתות זרימה וקומבינטוריקה אלגוריתמית, כוכבי לימיד את תורת המיתוג ותורת האוטומטים, אברמוביץ' לימד אנליזה נומרית, ופרופ' י' כצנלסון (שלא הופיע ברשימת האורחים ולא ברשימת חברי הסגל) לימד מערכות ותכנון מחשבים.

גם בידיעון תשל"ב מסלול מדעי המחשב "טרם נפתח", אבל הוצע מגוון עוד יותר גדול של קורסים שלימדו בעיקר 4 אורחים: אבן ופנואלי שנשארו באוניברסיטה שנה נוספת, פרופ' מרוין שטיין מאוניברסיטת מינסוטה, ואביעזרי פרנקל מבר אילן, שעבר בהמשך לוייצמן. שטיין לימד את "יסודות התכנות", "שפות תכנות", ו-"מבנה וארגון המחשב" (באנגלית, את כולם), פנואלי לימד חישוביות ושפות פורמליות, אבן לימד את תורת המיתוג ותורת האוטומטים, ופרנקל לימד את "מבנה נתונים" ואת "רשתות זרימה".

בתשל"ג (1972/3) סוף סוף הוקם מסלול מדעי המחשב! גם הפקולטה התפצלה לשתי פקולטות, מדעים מדוייקים ומדעי החיים. המגמה למתמטיקה (שגם מופיעה בפעם הראשונה כחוג למתמטיקה) היא חלק מהפקולטה למדעים מדוייקים. שמעון אבן עדיין לימד כאורח, וגם ד"ר מיכאל חנני, מאוניברסיטת הנגב (עדיין לא נקראה על שם בן גוריון). גדעון צבס היה היועץ במסלול מדעי המחשב, ולימדו בו חנני, אבן, וגם א' אהרוני (יסודות התכנות), ד"ר אינהורן (מערכות הפעלה), הירשפלד (חישוביות ולוגיקה), וג' בניוביץ (קומפליירים). אני זכיתי ללמוד כמה קורסים אצל יורם הירשפלד בשנות ה-80, כולל את הקורס "לוגיקה".

שנה לאחר מכן אבן וחנני נשארו בין האורחים. אמיר פנואלי חזר ללמד, אבל כפרופסור באוניברסיטת תל אביב. רשימת קורסי החובה במסלול ורשימת קורסי הבחירה השתנתה , אבל רק במעט.

בתשל"ה (1974/5) נוסף קורס החובה "מבוא למדעי המחשב", שגרסאות שלו נלמדות עד היום. לימד אותו נסים פרסיז, לימים פרופסור בטכניון. נוספו הרבה קורסי בחירה, כולל סיבוכיות, תורת האינפורמציה והקידוד, אנליזה של אלגוריתמים, אינטליגציה מלאכותית, עבוד נתונים, ועוד. נראה שהיו לאנשי האינטילינציה המלאכותית הרבה חזון והרבה סבלנות.

בתשל"ו נוספו חברי סגל: ד"ר פאניקה גבריל וד"ר מרק קרפובסקי, שהיה בהמשך גם ראש המחלקה ועבר בהמשך לארה"ב, ולימד מ-1987 ב-Boston University.

בתשל"ז הצטרף לסגל צבי גליל, שכיהן בהמשך כראש החוג וגם כנשיא האוניברסיטה, ושלימד גם ב-Columbia ושימש שם וגם ב-Georgia Tech כדקאן.

בשנים הבאות התחום המשיך לגדול ולסגל המרצים הצטרפו עמירם יהודאי, אדיר פרידור, אמיר שור, חזי ישורון (בהתחלה כמרצה מיחידת המחשוב של האוניברסיטה), בוריס טרכטנברוט, מיקי טרסי, מיכה שריר, ועוד ועוד.

מסלול מדעי המחשב הפך בתשל"ז (1976/7) ממסלול לאגד, כמו שאר המסלולים במתמטיקה. החל מתשמ"א, מדעי המחשב הפך להיות חלק של שם התואר. בתחילה התואר נקרא "מתמטיקה ומדעי המחשב", ומשנת תש"ן הוא נקרא תואר דו-חוגי במתמטיקה ומדעי המחשב. בהמשך נפתח גם תואר חד חוגי במדעי המחשב, וגם מגוון גדול של תארים דו-חוגיים, למשל התואר הדו-חוגי עם פיזיקה (החל מתשנ"ו) והתואר הדו-חוגי עם חוג מפקולטה אחרת, החל מתשנ"ג.

התואר הדו-חוגי עם חוג מפקולטה אחרת היה פורץ דרך כאשר נפתח בסתיו 1982, לפני 30 שנה. הוא איפשר לסטודנטים לשלב את לימודי מדעי המחשב עם מגוון גדול של תארים באוניברסיטת תל אביב, כגון פסיכולוגיה, כלכלה, פילוסופיה, בלשנות, מוזיקולוגיה, מדעי החיים, ועוד ועוד, ובכך לרכוש ידע גם במדעי המחשב וגם בתחום נוסף. לבוגרים ובוגרות רבים השילוב איפשר לפתח ולחקור יישומים של מדעי המחשב לתחומי ידע מגוונים. התואר הזה עדיין פופולרי וכיום אפשר ללמוד באוניברסיטה מדעי החיים אפילו בשילוב משפטים ורפואה.

בראיה קצת יותר רחבה, פתיחת התואר הדו-חוגי היתה שלב (חשוב) בהתפתחות של הלימודים הבין-תחומיים באוניברסיטת תל-אביב. צעד חשוב קודם בכיוון הזה באוניברסיטה היה פתיחת התוכנית הבין תחומית לתלמידים מצטיינים בשנות ה-80. התוכנית הבין תחומית אפשרה לסטודנטים וסטודנטיות ללמוד כל שילוב שיעלה בדעתם, אבל היתה (ועודנה) מוגבלת למספר קטן של סטודנטים וסטודנטיות. התוכניות הדו-חוגיות אצלנו אפשרו לימודים בין תחומיים מגוונים לכל מי שעמד או עמדה בתנאי הקבלה.

הביקוש ללימודי המחשב אצלנו גבוה כבר למעלה מ-40 שנה. בידיעון תשמ"ב-תשמ"ג מצויין במפורש ש-"מספר המקומות באגד מדעי המחשב מוגבל". המצב היה כזה גם כאשר אני למדתי באוניברסיטה, ב-1988 עד 1991, והוא כזה גם היום.

עד תחילת שנות ה-80, סגל המרצים למתמטיקה שכלל גם את מרצי מדעי המחשב היווה חוג אחד, שהיו בו מחלקות. בית הספר למדעי המתמטיקה הוקם בתשמ"א, והיו בו 4 חוגים: מתמטיקה עיונית, שימושית, סטטיסיטקה, ומדעי המחשב. ראש החוג הראשון היה צבי גליל.

בשנת 2000, החוג למדעי המחשב נפרד מבית הספר למתימטיקה והפך לבית ספר עצמאי, שנקרא כיום על שם בלווטניק.

הנורה במטבח נשרפה או שהשתלטו עליה האקרים?

לפני שבועיים נתתי הרצאה לקהל הרחב במסגרת אירוע "אתנחתא" של אוניברסיטת תל אביב. האירוע כלל שש הרצאות קצרות, שהועלו היום ל-youtube, וסרט. האירועים הללו מיועדים כאמור לקהל הרחב, ללא תשלום (אפשר לשלם עבור מקום שמור). מקוה שתהנו.

פגעי הדרייב

יש המון דיונים על שימוש בטכנולוגיה לשיפור הוראה ולמידה ועל דרכים שבהן הטכנולוגיה פוגעת אולי בלמידה (למשל שימוש בטלפונים בזמן שיעור).  אבל יש מפגע למידה שלא זוכה להתייחסות בכלל: ה-"דרייב". אותו "דרייב" הוא מאגר קבצים גדול שמועלים על ידי תלמידי חוג באוניברסיטה לשירות ענן באופן שהם נגישים לכל התלמידים/ות. לתלמידי מדעי המחשב באוניברסיטת תל-אביב יש דרייב כזה, אבל נראה לי שיש מאגרים כאלה לתלמידים של הרבה חוגים בהרבה אוניברסיטאות ומכללות.

הנה למשל הדרייב של מדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב:

איזה חומרים יש שם? מצגות מהרצאות ותרגולים, סיכומים, תרגילים, בחינות, מחברות בחינה (כלומר פתרונות), פתרונות של תרגילים, ועוד. חלק מהחומרים אינו מזיק, אבל חלק מזיק מאוד. חומרים שאין נזק באחסון והפצה שלהם כוללים למשל מצגות שסגל הקורס מחלק בעצמו לסטודנטים באתר פומבי. זה המצב למשל לגבי המצגות של הרצאות בהקורס "תוכנה 1" שהעברתי כמה פעמים. המצגות מועלות ממילא לאתר הקורס, שנגיש לכל. המצגות בדרייב אינן מועילות, אבל אולי אם סגל הקורס יאבד מצגות ישנות או יחליט שאין טעם להפיץ אותן (כרגע מופצת גם כל ההיסטוריה של הקורס), הדרייב ישמש מעין ארכיון לחומרים שפעם לפחות היו פומביים.

פתרונות תרגילים בתוכנה 1 בדרייב. הספריות מכילות את קבצי הקוד שצריך לפתח.

החומרים הכי מזיקים הם פתרונות של תרגילים ומבחנים ופתרונות מבחנים שלא פורסמו על ידי צוות הקורס. אני אסביר בפירוט את המקרה של פתרונות של תרגילים.

נניח שמפתחים קורס חדש או מעדכנים את החומר של קורס קיים, ונניח שסגל הקורס יצר סדרה של תרגילי בית טובים. במושג "טובים" אני מתכוון שפתרון התרגילים מסייע ללומדים/ות להבין את החומר ו/או לרכוש מיומניות שהקורס אמור להקנות, ושהם ממוקדים וברורים. הלומדים והלומדות פותרים את התרגילים, עוזרי/ות הוראה בודקים אותם ונותנים/ות ללומדים/ות משוב, וציוני התרגילים מהווים חלק מהציון הסופי.

אם לתלמידי המופע הבא של הקורס אין גישה לפתרונות של המופע הראשון, אפשר להשתמש בתרגילים שוב בדיוק באותה דרך. אפשר גם לעשות שיפורים קטנים לתרגילים שנמצאו בהם בעיות במופע הראשון ובמידת הצורך להחליף תרגילים שהתבררו כלא מוצלחים (למשל שדרשו הרבה עבודה על היבט שולי של החומר, או על משהו שאינו בחומר בכלל). העומס על סגל הקורס נמוך יותר מאשר במופע הראשון, אבל זה שגרתי ותקף לא רק לתרגילים; גם מצגות או מערכי שיעור אין צורך להכין שוב מאפס, אלא אפשר רק לעדכן או למחזר.

מצד שני, אם לתלמידי המופע הבא יש גישה דרך הדרייב לפתרונות שקיבלו ציון גבוה, כולם בבעיה (גם הסטודנטים/יות). מה האפשרויות ומה ההשלכות שלהן?

1. אפשר להתעלם מהדרייב, לתת את אותם תרגילים, לבדוק אותם, ולכלול את ציון התרגילים בציון הסופי. זו אפשרות גרועה מאוד, מכיון ששקלול התרגילים בציון הסופי נותן תמריץ לעיין בפתרונות בדרייב (כדי למקסם את הציון), ובה בשעה הופך את הציונים לפחות מהימנים (כי חלק מהתלמידים עיינו בדרייב וחלק לא).
2. אפשר לתת את אותם תרגילים, אבל לא לשקלל את ציון התרגילים בציון הסופי. פה הבעיה היא שהתמריץ לפתור את התרגילים נעלם, ולפחות במדעי המחשב, יש הרבה מקרים שהתועלת ללומדים/ות מפתרון התרגילים חורגת בהרבה מהתרומה של תהליך הפתרון לציון הבחינה. כלומר, לפעמים מי שפתרה את התרגילים תצליח בבחינה הרבה יותר ממי שלא פתר, אבל יש מקרים שבהם התרגילים מועילים לרכישת מיומניות שקשה לבדוק בבחינה, כמו מיומנויות תכנות, מציאת תקלות בתוכנה, ועוד. בנוסף, המבנה של הציון הסופי נפגע; השימוש רק בציון הבחינה מונע שקלול של הערכת המיומנויות המדוברות, והוא מוטה לכיוון יכולות פחות חשובות לאנשי מקצוע בתעשיה (הם/הן לא מתכנתים במחברת בחינה ולא צריכים לפתור 5 בעיות שונות בשלוש שעות, בלחץ זמן)
3. אפשר לפתח תרגילים חדשים שהפתרונות שלהם לא זמינים ללומדים/ות, לא בדרייב ועדיף שלא בשום מקום אחר. יש קורסים שבהם זה לא כל כך קשה, אבל יש גם הרבה מאוד קורסים שבהם אי אפשר להמציא כמות אינסופית של תרגילים טובים וממוקדים. בקורסים כאלה, אחרי כמה מופעים התרגילים עלולים לההיפך ללא ממוקדים, אזוטריים, ועוד כל מיני צרות. הסיטואציה שאני מתאר היא לא מדומיינת; זה קורה. לפני כמה שבועות סיפר לי עמית שבנו למד באוניברסיטה (אחרת) קורס שיש לו גרסה מקוונת, ושהבן למד את הגרסה המקוונת לפני שלקח את הגרסה הרגילה. הוא נהנה מאוד מהתרגילים בגרסה המקוונת, אבל סבל מהתרגילים בגרסה הרגילה, שהיו אחרים. כאשר שאל את המתרגל למה לא משתמשים בתרגילים מהגרסה המקוונת, התשובה היתה "כדי למנוע העתקות", כלומר העתקות מהדרייב. הקורס האוניברסיטאי מטיל תרגילים לא הכי מוצלחים כדי להתחמק מהפתרונות בדרייב.

יש גם קורסים שבהם יש בעיה דומה בבחינות. במשך כמה שנים לימדתי את הקורס "מערכות הפעלה". סוג אחד של שאלות בחינה, מוצלח מאוד (בודק הבנה של החומר ברמה שמאפשרת פתרון בעיות), היה מבוסס על תיאור מצב של מערכת מחשב שיש בה בעיה, למשל ביצועים גרועים. מתוך תיאור המצב והבנת החומר התלמיד/ה צריכ/ה להבין מה גרם לבעיה ולהציע פתרון. ניסיתי לקיים בחינות באופן שהבחינות והפתרונות לא יעלו לדרייב, אבל האוניברסיטה לא תמכה בזה באופן מספק (להרגשתי). ניסיתי להמציא בעיות חדשות מאותו סוג, אבל בשלב מסויים התייאשתי וביקשתי ללמד קורס אחר שקל יותר להמציא בו שאלות בחינה מקוריות (תוכנה 1).

למי שקשה לו להבין את הסיטואציה, אני מציע לחשוב על לימודי מכונאות, למשל (אני לא מכונאי ואני מקוה שהדוגמה מדוייקת אם כי אין לי מושג אמיתי אם זה המצב או לא). אפשר ללמד איך מערכות הרכב פועלות ולבדוק את ההבנה בבחינה עם שאלות שמתארות מצב תקלה, נאמר מכונית שמשמיעה קולות חריקה בשעת סיבוב חד. מי שמבין איך פועל רכב אמור להיות מסוגל להבין ממה נובעת תקלה כזאת ואיך לתקן אותה. אבל גם מי שראה את השאלה והתשובה בדרייב יכול לענות באופן סביר, גם אם הוא לא יודע להבחין בין מכונית וסוס עץ. לימוד שאלות ותשובות בנושא הזה מהדרייב מאפשר לעבור בחינה במכונאות בציון טוב, אבל לא עוזר כמעט בכלום לרכוש את ההבנה הדרושה לתיקון רכב. בקורסים כמו מערכות הפעלה המצב דומה.

אני לא יכול לחשוב על שום תועלת אמיתית שמושגת על ידי העלאת פתרונות של תרגילים לדרייב, וגם לא על תועלת מהעלאת בחינות ופתרונות לדרייב בקורסים שבהם רצוי שהבחינות יהיו חסויות. כמובן שתלמידים צריכים חומרי למידה, והם בהחלט עשויים לכלול תרגילים פתורים ובחינות פתורות. אבל את החומרים הללו צריך לספק סגל הקורס, תוך הימנעות כמובן מאספקת חומרים שפוגעים בתהליך הלמידה (כמו פתרונות לתרגילים שמתכוונים להטיל). אם בקורס מסויים יש מחסור בחומרי למידה, הדבר צריך להיפתר בדיאלוג בין הלומדים/ות והסגל, ולא באגירה של חומרים שמזיקים בסופו של דבר ללומדים עתידיים.

הדרייב מחק את אי השוויון בין סטודנטים "מקושרים", כלומר שמכירים מישהו שלמד את אותם קורסים לפני שנה או שנתיים ויכול להעביר חומרי למידה, ובין סטודנטיות/ים שאינן מכירות איש במחזורים שמעליהם. אבל יחד עם המחיקה הזאת, הדרייב מחק את האפשרות של סטודנטים/ות לחוות בפעם הראשונה את מה שקודמיהם כבר חוו ולהתמודד עם אותם אתגרים שקודמיהם התמודדו איתם בלי להציץ בפתרונות. למידה והוראה אפקטיבית יכולות להתבסס במקרים רבים על חוויות כאלה.

הפתרון לבעיה שמציב הדרייב צריך להיות מורכב מהסרה של חומרים מזיקים מהדרייב ומאמנה מפורשת ומוסכמת בין סגל ההוראה ובין הסטודנטים/יות לגבי חומרי למידה. הסגל צריך לספק חומרי למידה ראויים ואילו הסטודנטים צריכים להימנע מהעברת חומרי למידה מזיקים לבאים אחריהם.

סטודנטים וסטודנטיות: הדרייב הופך את התרגילים שלכם ליותר קשים ופחות ממוקדים, מונע אפשרות לשימוש בתרגילים שעברו שיפורים במהלך כמה מופעים של קורס, וגורם נזק דומה לבחינות (ומצטרף לנזק שגרם וגורם בהקשר זה חוק זכויות הסטודנט). בקורסים שבהם לא מעדכנים את התרגילים והבחינות, הדרייב מפתה להציץ בפתרונות ומקשה עליכם בכך ללמוד. הדרייב גם הופך את הציוינים לפחות מהימנים. הדרייב הוא שימוש מזיק בטכנולוגיה.

כדאי לתקן.

 

 

 

 

 

למה לעשות דוקטורט (אנקדוטה, אבל מעניינת)

אני קורא עכשיו את הספר "לוחמי הסתר" של אפרים לפיד על המודיעין הישראלי. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט של לפיד במדעי המדינה ועל המחקר שעשה על מנת לחבר אותה. הוא קיבל את התואר מאוניברסיטת בר-אילן ב-2016.

לפיד הספיק הרבה מאוד לפני שהתחיל בעבודת הדוקטורט. הוא שירת כמעט 30 שנה בצהל, מהם כמעט 20 במודיעין, כדובר צהל, וכמפקד גלי צהל. הוא עבד בשוק הפרטי ובמגזר הציבורי והתמודד בבחירות לכנסת ולמועצת עיריית תל-אביב.

ברגע מסויים בקריאה, התפלאתי למה לפיד נרשם לתואר שלישי ולמה הוא ביצע את המחקר במסגרת הזו. לא התפלאתי שהוא ביצע את המחקר עצמו ולא התפלאתי שהוא כתב את הספר. אני מבין את העניין שלו בתחום, את הרצון שלו לקבל תמונה כוללת, גם מעבר לאירועים שהוא חווה אישית, ואת התחושה שלו שספר שיסכם את המחקר יהיה מעניין ושתרומתו תהיה משמעותית. ברור לי גם שהוא היה מסוגל לבצע את המחקר ולכתוב את הספר בלי להירשם לדוקטורט. אז למה דוקטורט?

התפלאתי מכיון שחלק גדול מהסיבות העיקריות שמניעות אנשים אחרים ללמוד לתואר שלישי כנראה לא תקפות במקרה של לפיד. הסיבה העיקרית שאנשים לומדים לתואר שלישי היא שהתואר פותח בפניהם אפיקי תעסוקה חדשים, בעיקר מחקר ופיתוח ברמה גבוהה והוראה באוניברסיטאות ומכללות.  לא נראה לי שהסיבה הזאת הניעה את לפיד, שסיים את התואר בגיל 74 בערך. סיבה נוספת היא תואר הדוקטור, שמסמן את מי שנושא אותו כאדם משכיל במידה יוצאת דופן. בהינתן רשימת ההישגים שמעטרת את הקריירה של לפיד, קשה לי להאמין שהוא נרשם לדוקטורט כדי שיקראו לו ד"ר לפיד ולא תא"ל במיל' או מר לפיד.

למזלי, לפיד ענה לי, לפחות באופן חלקי, בהקדמה לספר. הוא כותב "אני מלא תודה והערכה לפרופ' שלמה שפירא על הנחיה מקצועית מסורה ללא ליאות שסייעה לי רבות." כלומר מה שלפיד קיבל מהלימודים לתואר שלישי זו ההנחיה, ואני מניח שהוא מתכוון לעצות, הערות ומשוב ביחס למתודולוגיה, לחוסרים, לניסוחים, וכדומה. לפיד כותב בעצם שהמסגרת הפורמלית (במידה מסויימת) של מחקר אקדמי שיפרה את המחקר ואת התוצרים שלו, כולל הספר, ומודה לשפירא על שהנחה אותו כיצד לפעול בתוך המסגרת.

זה משמח לראות שאדם שעבר את התהליך הזה של לימודים לתואר שלישי מבין את ערכם, גם אם אין לו צורך בתועלת הישירה שמפיקים בדרך כלל מהתואר. אני גם מלא הערכה ללפיד עצמו על האמירה שההנחיה האקדמית סייעה לו. לא הייתי מופתע אם בהינתן הניסיון המקצועי שלו, הוא היה סבור שאינו זקוק לעיצה מאיש כדי לבצע מחקר כזה ולכתוב את הספר. העובדה שאדם  מנוסה בשנות השישים והשבעים לחייו עדיין סבור שיש לו מה ללמוד וממי ללמוד היא יפה ומעידה על הלומד לא פחות משהיא מעידה על תוכנית הלימודים ועל המנחה.

הספר מעניין מהרבה היבטים; זו אנקדוטה צדדית לגמרי. אבל שאר ההיבטים המעניינים של הספר לא קשורים לכאן.

חוקרים זרים אינם מצליחים להגיע לישראל בגלל השביתה במשרד החוץ

בשל השביתה במשרד החוץ, חוקרים זרים שהיו צריכים להגיע לארץ אינם יכולים להגיע, והפעילות המחקרית והאקדמית בארץ נפגעת.

אני אחד המארגנים של כנס אקדמי בינלאומי שיתקיים בחיפה החל ממחר. לפני יומיים קיבלנו הודעה מרוהן גנדי, דוקטורנט מאוניברסיטת פרדיו בארצות הברית, שבגלל השביתה בקונסוליות הישראליות הוא לא הצליח לקבל ויזה לישראל ולכן הוא לא יוכל להגיע לכנס ולהרצות בו. זה מעציב מאוד. ישראל אינה בדיוק מרכז העולם. זה מאכזב שאחרי שחוקרים מחליטים להגיש מאמר לכנס פה למרות המרחק, ואחרי שהמאמר שלהם מתקבל להצגה בכנס, שביתה במשרד החוץ מונעת מהם להגיע.

אני מניח שרוהן, ואולי גם חוקרים זרים אחרים שישמעו על המקרה, יחשבו פעמיים לפני שיגישו בפעם הבאה מאמר לכנס בישראל. חבל.

מטיורינג ועד אלינו (הרצאה לקהל הרחב)

אתמול העברתי בפעם השניה הרצאה על מדעי המחשב לקהל הרחב. את ההרצאה הכנתי עבור טקס הפתיחה של מסלול הקיץ של אוניברסיטת תל-אביב לנוער. ההרצאה אתמול צולמה בוידאו והאוניברסיטה העלתה אותה ליוטיוב. מקוה שתהנו.

 

קבלה לאוניברסיטה ללא תואר קודם או בגרות: הערות על פרשת יאיר לפיד

בארוחת ליל שבת אצל אמא שלי ובן זוגה התעורר ויכוח לגבי פרשת קבלתו של יאיר לפיד ללימודי תואר שלישי באוניברסיטת בר-אילן. ללפיד אין תואר ראשון או שני. לאחר שדבר קבלתו התפרסם, המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) בדקה את ההליך והודיעה שרק אוניברסיטת בר-אילן מקבלת לתארים שני ושלישי תלמידים שאין בידיהם תואר ראשון ושההליך הזה חורג מהנחיות המל"ג.

אחרי הויכוח נזכרתי בכמה עובדות שמראות שהדברים אינם כה פשוטים ושאולי הודעת המל"ג אינה לגמרי נכונה. העובדות שנזכרתי בהן קשורות ברובן לקבלה לתואר ראשון, לא לקבלה לתואר שני או שלישי, אבל הן בכל זאת רלוונטיות.

אוניברסיטת תל-אביב מקבלת בדרך כלל לתואר ראשון רק מי שיש לו תעודת בגרות (או תעודה שקולה מארץ אחרת), אבל אפשר להתקבל ללימודים גם ללא בגרות. האפשרות הזו פתוחה בעיקר בפני תלמידי תיכון מצטיינים. אבל כדי לקבל את התואר הראשון, הם בכל זאת צריכים להציג תעודת בגרות. ללא תעודת בגרות, האוניברסיטה אינה מעניקה לתלמידים כאלה, שלומדים במעמד "מיוחד", תואר ראשון גם אם סיימו את כל החובות לתואר ראשון.

בעבר היה לפחות מקרה אחד שבו ההתעקשות הזו גרמה לסטודנט שכבר למד את כל התואר וסיים את חובותיו שלא לקבל את התואר. ההתעקשות במקרה הזה הייתה של שני הצדדים: של האוניברסיטה שסירבה להעניק את התואר, ושל התלמיד שסירב להשלים את בחינות הבגרות. למיטב ידיעתי סוף הסיפור היה שהסטודנט התקבל ללימודי תואר שני במכון וייצמן, שם קיבלו אותו על סמך רשומת הלימודים שלו גם בלי תעודת הגמר של תואר ראשון.

לפני כשנתיים נודע לי שיש עוד דרך להתקבל לאוניברסיטה ללא תעודת בגרות, ומי שמתקבל כך אינו צריך להראות תעודת בגרות כדי לקבל בסיום הלימודים באוניברסיטה את התואר הראשון. מדובר במסלול שנקרא "אפיק מעבר מהאוניברסיטה הפתוחה". תלמיד שלמד את קורסי שנה א' במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה וקיבל ציונים טובים יכול להתקבל על סמך הישגים אלה ללימודי תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת תל-אביב, גם אם אין לו תעודת בגרות. תלמידים כאלה גם לא צריכים להראות תעודת בגרות כדי לקבל את התואר הראשון. אפיק המעבר נפתח בעידוד המל"ג, כדי לאפשר "הזדמנות שניה" להשיג מקצוע גם למי שאין בידו תעודת בגרות. ההגיון שמאחורי אפיק המעבר הוא שסיום שנה א' באוניברסיטה הפתוחה בציונים טובים מהווה עדות משמעותית ליכולת של התלמיד לסיים תואר ראשון; אין צורך בעדות של תעודת הבגרות והציון הפסיכומטרי.

כאשר נודע לי על אפיק המעבר, הבנתי שהאוניברסיטה מפלה למעשה לרעה תלמידים במעמד מיוחד שלמדו את קורסי שנה א' אצלנו והשיגו ציונים טובים לעומת תלמידים שמתקבלים דרך אפיק המעבר. תלמידים מהקבוצה הראשונה חייבים להציג תעודת בגרות כדי לקבל את התואר ואילו תלמידים מהקבוצה השניה לא צריכים, למרות שמצבם דומה מאוד. פניתי לועדת קבלה אוניברסיטאית והצעתי להשוות את התנאים של תלמידי מעמד מיוחד, כלומר לא לדרוש מהם תעודת בגרות.

ועדת הקבלה ענתה שהדרישה לא תשוּנה וסיפקה מספר נימוקים. נימוק מרכזי אחד היה הרצון לעודד בני נוער לרכוש השכלה רחבה, שמתבטאת בתעודת בגרות, ולא רק השכלה מקצועית צרה שמתבטאת בתואר ראשון (בינתיים האוניברסיטה הרחיבה את ההשכלה שרוכשים תלמידי תואר ראשון, אבל זה סיפור נפרד). נימוק מרכזי שני היה שמי שיש ביכולתו להתחיל את לימוד התואר הראשון בתקופת התיכון ולסיים אותם בהצלחה יכול בודאי לקבל תעודת בגרות.

חשבתי שהנימוק השני אינו לגמרי נכון. חלק מתלמידי המעמד המיוחד הם גאונים יוצאי דופן. הגאונות הזו מאפשרת להם להתחיל בלימודי התואר הראשון מוקדם מהרגיל, אבל לפעמים אותה גאונות גם מפריעה להם להשיג תעודות בגרות. הסברתי את הבעייתיות לועדת הקבלה ונעניתי שועדת חריגים יכולה לאשר קבלת תואר ראשון גם ללא תעודת בגרות.

למיטב ידיעתי, לפחות תלמיד אחד פנה לועדת החריגים הזו מאז (דרך החוג שבו למד) וקיבל תואר ראשון גם ללא תעודת בגרות.

אוניברסיטת תל-אביב קשוחה מאוד גם לגבי קבלה לתארים שני ושלישי, לפחות במדעי המחשב. אנו מקבלים לתארים מתקדמים רק מי שיש לו תואר ראשון במדעי המחשב. מועמדים עם תארים אחרים צריכים להשלים קורסי תואר ראשון באופן שמביא אותם לנקודה שקולה לקבלת תואר ראשון במדעי המחשב.

מהעובדות הללו אנחנו למדים כמה דברים:

1. כנראה שגם מכון וייצמן קיבל תלמיד ללא תואר ראשון ללימודים לתואר מתקדם, אם כי היה בידי אותו תלמיד אישור על מעבר כל הקורסים שדרושים לקבלת תואר. אני חושב שזה לא תואם את ההודעה של המל"ג.
2. המל"ג עצמה עודדה פתיחת מסלולי "הזדמנות שניה" למי שאין לו את התעודה הפורמלית שדרושה להמשך הלימודים (במקרה הזה תעודת בגרות).
3. עמדת אוניברסיטת תל-אביב היא שברוב מכריע של המקרים דרושה תעודה פורמלית על לימודים קודמים, אבל שצריך להתגמש במקרים חריגים באמת.

אנני יודע האם יאיר לפיד הוא חריג כזה, אבל אני חושב שיש מקום לאפשר קבלה ללימודים ללא תואר קודם במקרים חריגים. כמובן שההליך שבו מחליטים איזה מקרים הם חריגים צריך להיות יסודי, ענייני, והוגן.

אני לא מכיר מקרוב את ההליך שבו השתמשו בבר-אילן על מנת לקבל את לפיד, אבל יש בו היבט בעייתי, אולי שניים. פרופ' אבי שגיא, ראש התוכנית שאליה לפיד התקבל, הסביר שההליך כלל הבאת מכתבי המלצה מלפחות שלושה אנשי אקדמיה שאינם מבר אילן ושני ראיונות אישיים.

ריאיון אישי הוא בעיני הליך בעייתי מאוד. יש אנשים עם יכולת גבוהה להצליח בריאיונות ולשכנע את המרואיין שהם מתאימים למסלול או לתלפקיד שעבורו הם מתראיינים, יכולת שלא תמיד קשורה להתאמה האמיתית שלהם למסלול או לתפקיד. הצלחה בראיונות קשורה בכריזמה, ביכולת התבטאות, וביכולת לפענח מה רוצה המראיין לשמוע. אין ספק שללפיד יש יכולות מצויינות בתחומים האלה. אני מניח שהוא היה מצליח לשכנע מראיינים שהוא מתאים לעבודה כראש ה-CIA או כטבח בצי הסוחר, אם הוא היה רוצה בתפקידים הללו והיה מתכונן לריאיון.

נראה לי שמכתבי ההמלצה הם חלק סביר יותר בקבלה לתוכנית לימודים, אבל זה תלוי בשאלה האם המועמד (לפיד) יודע מי הממליצים או לא. כאשר המועמד אינו יודע מי הממליצים, מה שהיה דורש מבר-אילן לבחור אותם, הם יכולים להביע את דעתם ללא חשש שיפגעו באיזושהי דרך אם ימליצו שלא לקבל את המועמד. אם המועמד יודע מי הממליצים, ובפרט אם הוא מתבקש להביא מכתבי המלצה, יותר קשה לממליצים לכתוב שאינו מתאים גם אם הם סבורים כך. באקדמיה יש הליכי שיפוט רבים, שבחלקם המועמד (או מגיש הצעת המחקר או המאמר) יודע מי השופטים ובחלקם המועמד אינו יודע מי השופטים. המידע שמתקבל מדוייק יותר כאשר המועמד אינו יודע מי השופטים (ועוד יותר כאשר גם השופטים אינם יודעים מי המועמד אלא רק קוראים את המאמר או הצעת המחקר, אבל זה לא אפשרי במקרה הזה, כי השיפוט התבסס בחלקו על ספרים שלפיד כתב).

חמישי בקמפוס (בעברית!)

לפני תחילת שנת הלימודים התבשרו עובדי האוניברסיטה על מסגרת חדשה בשם "אפטר קמפוס". המסגרת הזו אמורה לרכז אירועים פתוחים לציבור באוניברסיטה בימי חמישי אחר הצהריים ובערב, על מנת לקרב את הציבור הרחב לאוניברסיטה ועל מנת להחיות את הקמפוס בערבים. התבקשנו להשתדל לקיים הרצאות וימי עיון פתוחים לציבור בימי חמישי אחר הצהריים במידת האפשר, והתבשרנו על אירועים שהאוניברסיטה עצמה מארגנת במסגרת הזו (כולל למשל שוק איכרים, פינות לממכר קפה ובירה, ועוד).

השם הלועזי לגמרי של מסגרת האירועים הזו צרם לי קצת, אבל לא עשיתי כלום בנידון. מסתבר שהשם צרם גם לפרופ' אהרון דותן, והוא החליט לעשות משהו. הוא שוחח עם נשיא האוניברסיטה, שסיפר לו שהמסגרת היתה אמורה להיקרא "חמישי בקמפוס", ושחברת מיתוג שנשכרה על מנת לסייע בשיווק האירועים המליצה לשנות את השם ל-"אפטר קמפוס". הנשיא שמע את הטענה של דותן שראוי לקרוא לאירוע בשם עברי, אבל לא החליט בו במקום. דותן כתב על השיחה לרשימת דיוור של חברי סגל. עניתי לו שגם לי השם צרם.

מסתבר שדותן קיבל עשרות תגובות כמו שלי של חברי וחברות סגל שלא היו מרוצים מהשם הלועזי (חלק גם התרעמו על האירועים המסחריים שאמורים להיות חלק מהמסגרת). בעקבות התגובות הרבות הוא החליט לפנות שוב להנהלת האוניברסיטה. הפניה הזו כנראה שיכנעה את ההנהלה לשנות את השם חזרה לשם המקורי, וכך קרה שהמסגרת הושקה בשם העברי (למחצה) "חמישי בקמפוס".

גם השינוי לשם עברי גרר תגובות רבות של חברי סגל ברשימת הדיוור, בעיקר תגובות שמחה על כך שהנהלת האוניברסיטה הקשיבה לטענות וגם קיבלה אותן. כבר באמצע ספטמבר, בליל המדענים, ראיתי חומר פרסומי על "אפטר קמפוס", ולכן אני יודע שההחלטה לשנות את השם לא היתה קלה: מוצרי הפרסום כבר עוצבו והודפסו. בכל זאת השם שוּנה.

האירועים מתחילים היום ואני מקוה שיצליחו.

רשמים מליל המדענים

אתמול התקיים באוניברסיטת תל-אביב ליל המדענים. זהו אירוע שבמסגרתו מדענים מסבירים לקהל הרחב מה הם עושים. האירוע מתקיים באירופה מאז 2007 ובשנים האחרונות גם בישראל.

באתי לאירוע עם בני משפחתי. היה מלהיב מאוד. האירוע כלל לא רק הסברים של מדענים, אלא מגוון מאוד גדול של פעילויות שקשורות לפעילות האוניברסיטה. באירוע היו המון המון אנשים. הדגמות היו מפוצצות, לפעמים עד כדי דוחק שהקשה לראות ולשמוע. בהרצאות שנכנסיתי אליהן היה הרבה קהל. היה תור לכניסה למגרשי החניה מסביב לאוניברסיטה. הרבה משפחות, וגם כיתות שלמות מתיכונים וחטיבות ביניים. היה משמח לראות כמה אנשים מתעניינים במדע ובמה קורה באוניברסיטה.

אנחנו התחלנו את הביקור בסיור במעבדה של פרופ' אלי ג'רבי בפקולטה להנדסה. אלי חוקר שימושים של אנרגית מיקרוגל, והוא והסטודנטים שלו הכינו סיור מעניין שכלל מצגת וכמה הדגמות.

ההדגמה הראשונה הסבירה את המושג של גלים עומדים בעזרת תנור מיקרוגל שעבר קצת שיפצורים. אלי ותלמידיו חיברו בתוך התנור התקן שנקרא גל-בו, שזה בעצם תעלת מתכת שגלי המיקרו נשארים בתוכה. בגל בו הם יצרו חריץ שדרכו אפשר להשחיל כמה דפי נייר.

הם השחילו את חבילת הניירות, סגרו את דלת התנור, והפעילו אותו. אחרי כמה שניות הם הוציאו את הניירות, שנחרכו בהתאם לתבנית הגלים העומדים בגל-בו (המרחק בין החריכות הוא חצי מאורך הגל שהתנור מייצר).

ההדגמה הבאה היתה יותר קרובה לאחד מנושאי המחקר במעבדה: קידוח בעזרת מיקרוגל. אנרגית מיקרוגל מנותבת לאלקטרודה שמונחת מעל לוח זכוכית. האנרגיה מתרכזת בנקודה קטנה בזכוכית. מכאן הם יכולים לקדוח בזכוכית, אבל בהדגמה הזו הם איפשרו לה להפוך לפלזמה שצפה לה ככדור אש בתוך כלוב מתכת. ה-"סורגים" של הכלוב מיועדים למנוע מקרינה לדלוף מתוך המתקן, אבל הם לא צפופים ואפשר בקלות לראות דרכם את כדור האש.

משם הלכנו לרחבה המרכזית של האוניברסיטה, אבל בדרך עצרנו לטעום שחזור של בירה מצרית עתיקה. לא היתה לה תסיסה חזקה, אבל היא היתה מאוד טעימה.

הדבר הראשון שראינו בכיכר המרכזית היה קונצרט של תזמורת כלי הנשיפה של האוניברסיטה, שסטודנטים מכל הפקולטות מנגנים בה להנאתם. לא ידעתי שיש כזו תזמורת באוניברסיטה. הם ניגנו יפה מאוד והתקבץ מסביבם הרבה קהל.

בכיכר היו הרבה במות קטנות שעליהן נערכו הדגמות מדעיות קטנות. רובן הוכנו על ידי היחידה לנוער שוחר מדע, וגם מסביבן התקבץ הרבה מאוד קהל.

אכלנו בדוכני אוכל שהוקמו בכיכר (גם חלק מהקפטריות היו פתוחות), והצצתי לרגע לאולמות שנערכו בהם הרצאות. התמונה הראשונה היא מהרצאה של פרופ' דן לאור על השיר "על מגש הכסף", והשניה מהרצאה בפקולטה לאומנות (איני יודע מי המרצה).

כשהילדים התעייפו חזרנו. נשארתי בהרגשה שלא הספקתי מספיק.

שלטון הבירוקרטים

כבר כמה שנים אני מלמד קורס לתואר שני בשם "חישוב מדעי". הקורס מתאים לדעתי גם כקורס בחירה לתואר ראשון והרישום לקורס היה תמיד פתוח לתלמידי תואר ראשון. מדי פעם נרשמו אליו סטודנטים לתואר ראשון, אבל לא הרבה. בשנה שעבר לקח את הקורס רק תלמיד תואר ראשון אחד.

סברתי שיתכן שהעובדה שהקורס מופיע ברשימת הקורסים לתואר שני מרתיעה סטודנטים לתואר ראשון, שבהחלט מסוגלים לקחת את הקורס. החלטתי לנסות להגדיל את מספר תלמידי תואר ראשון בקורס על ידי מתן מספר נוסף לקורס, מספר של קורס בחירה לתואר ראשון (באוניברסיטת תל-אביב לכל קורס יש מספר, ומהמספר אפשר לדעת לאיזה תואר הקורס מיועד). אני הייתי מקבל כמובן קרדיט הוראה על קורס אחד, אבל ברשימת הקורסים היו מופיעים שניים, באותה שעה, באותו מקום, ועם אותו שם. מספרי קורס נפרדים לתואר ראשון ושני גם היו מאפשרים לבחון את שתי האוכלוסיות באופן שונה, מה שהיה פותר בעיה שנוצרה בקורס בשנת הלימודים האחרונה בשל תקנות נוקשות לגבי בחינה של תלמידי תואר ראשון.

ביקשתי לרשום את הקורס תחת המספר הקיים וגם תחת מספר חדש. מזכירות הסטודנטים של הפקולטה סירבה, בטענה שתלמידים עלולים להירשם לקורס פעמיים, פעם אחת תחת כל מספר (אולי בשני תארים שונים ואולי אפילו במסגרת אותו תואר). עניתי שאפשר לאסור על קבלת קרדיט בשני הקורסים, ושיהיה קל לאכוף את הכלל כי אני מלמד את שניהם ומכיר את התלמידים שלקחו אותם (זה בדרך כלל קורס לא גדול). הצעתי לא התקבלה.

בדקתי עם ראש החוג היוצא וראש החוג הנכנסת שלנו האם הבקשה שלי מקובלת עליהם. היא היתה מקובלת על שניהם. הם שוחחו עם מזכירות הסטודנטים, והמזכירות שוב סירבה. המזכירות הציעה פתרון להם שהם ראו אותו כפשרה, של רישום הקורס תחת מספר אחד, אבל של תואר ראשון. לא רציתי בשום אופן לבטל את המספר של תואר שני (הקורס מכין תלמידים למחקר בהנחייתי ולכן חשוב לי מאוד שתלמידי תואר שני ירשמו אליו). בנוסף, ההצעה הזו היתה מאפשרת לכל מי שלקח את הקורס תחת המספר הקיים לקחת אותו שוב. כלומר את האיסור על הקרדיט הכפול והבדיקה ממילא היה צריך לעשות. לא קיבלתי את ההצעה.

בזה פחות או יותר הסתיים העניין. הקורס עם המספר הקיים יפתח השנה, אבל הוא נסגר לרישום לתלמידי תואר ראשון, על מנת למנוע את בעיית הבחינה. חבל לי שהמזכירות לא אפשרה לשפר את הזמינות של קורס לתלמידים ולהגמיש את המבנה שלו (מבחינת צורת הבחינה של כל אוכלוסיה). התוצאה היא הקטנת הזמינות של קורסים לתלמידים; הקורס הזה היה צריך להיות מוצע לתלמידי תואר ראשון, אבל הוא לא. קשה לי גם להבין מדוע המזכירות מסרבת לבקשה שגם ראשי החוג תומכים בה. שיהיה.