איך שופטים עבודות דוקטורט

לפני כמה ימים השתתפתי בפעם הראשונה בשיפוט של עבודת דוקטורט בצרפת. לפני כן הכרתי רק את צורת השיפוט בישראל ואת צורת השיפוט בארה"ב; מסתבר שבכל מקום השיטה שונה.

 

בארצות הברית מנגנון השיפוט הוא פשוט. הסטודנט כותב עבודת דוקטורט, המנחה וועדה מלווה של עוד שני חברי סגל מאותו מוסד מחליטה שהתיזה מוכנה להגשה, הסטודנט מציג את העבודה בהרצאה (שנקראת הגנה על התיזה, thesis defense), חברי הועדה שואלים שאלות, ומייד אחר כך מחליטים האם להעניק את התואר. לפעמים אפילו אין הרצאה של הסטודנט; הועדה מתכנסת בלי הסטודנט ומחליטה.

 

בישראל (לפחות באוניברסיטת תל-אביב) המגנגון שונה לגמרי. גם אצלנו התהליך מתחיל בהחלטה של המנחה שהעבודה מוכנה להגשה (לפעמים מעורבת בהחלטה גם ועדה מלווה ולפעמים לא). המנחה מציע שופטים חיצוניים, מאוניברסיטאות אחרות, רובם בדרך כלל מחו"ל. ועדה פנימית שהמנחה לא חבר בה בוחרת מתוך הרשימה כמה שופטים, ולפעמים גם שופטים מחוץ לרשימה שהמנחה הציע. העבודה נשלחת לשופטים, שמתבקשים לכתוב חוות דעת מפורטת ולהמליץ האם לקבל את העבודה. השופטים אנונימיים; לא התלמיד ולא המנחה יודעים מי הם, אלא אם הם חושפים את עצמם מרצון.

 

המנגנון בצרפת הכי מסובך. גם שם התהליך מתחיל באישור של המנחה להגיש את העבודה, אבל המערכת לוחצת מאוד על תלמידים ומנחים להגיש את העבודה תוך שלוש שנים, ולכל היותר ארבע (בישראל וארה"ב התואר יכול להמשך יותר אם התלמיד מתקדם לאט), כך שאין למנחה הרבה מרחב תמרון. כמו בישראל, המנחה מגיש רשימה של שופטים חיצוניים. שניים מתוכם מתבקשים לכתוב דו"ח שיפוט. התפקיד של דו"ח השיפוט אינו להמליץ האם להעניק את התואר, אלא להמליץ האם לקיים את ההגנה על התיזה. בהנחה שהם ממליצים לקיים את ההגנה, חבר השופטים המלא (חמישה ועוד המנחה) מתכנס, מאזין להרצאה של התלמיד אודות העבודה, שואל שאלות, ומחליט האם להעניק את התיזה. ועדת השיפוט שהשתתפתי בה הצריכה את האוניברסיטה הצרפתית (Ecole Normale Supérieure de Lyon) להטיס ולארח שני שופטים מארה"ב ואחד מאנגליה (שני חברי הועדה האחרים היו צרפתים, אחד מאותה אוניברסיטה והשני מעיר אחרת).

 

בשום מקום התהליך הזה הוא לא בדיוק מה שהוא נראה. לכאורה, התיזה של הסטודנט עומדת למבחן. לכן ההרצאה של התלמיד נקראת "הגנה על התיזה": התלמיד אמור להגן על תיזה שמדענים אחרים עדיין סקפטיים לגביה. בפועל, מי שעומד לשיפוט הוא המנחה ולפעמים המוסד, לא הסטודנט. בשלב שבו המנחה החליט שהתלמיד יכול להגיש את התיזה והתהליך הפורמאלי החל, החלטה שהתיזה אינה ראויה להתקבל כעבודת דוקטורט היא סטירת לחי רצינית גם למנחה וגם לתלמיד; השופטים נוטים להמנע מהמלצה שלא לקבל את התיזה (אם כי זה קורה לפעמים). האלמנט העיקרי שעוזר לשמור על רמת התואר היא החשיפה של המנחה לשופטים. באישור שלו להגיש את התיזה, המנחה מצהיר שהתיזה עומדת בסטנדרטים שלו; אם לדעת השופטים התיזה חלשה, השם המקצועי של המנחה (ושל המוסד) עלול להיפגע, גם אם דוחות השיפוט אינם מציינים במפורש שהתיזה חלשה.

 

מתי דוחות שיפוט כן נוטים להיות יותר מדוייקים? בתהליכים שבהם ידוע מראש שסיכויי הכישלון הם גבוהים. כאשר אני כותב דוח שיפוט על מאמר עבור כנס שמקבל בדרך כלל רק 20% מהמאמרים המוגשים לו, או על הצעת מחקר שהוגשה לקרן שמממנת רק 30% מההצעות המוגשות, אני יכול לכתוב את דעתי בלי לדאוג להשלכות השליליות שיהיו לדוח. מחברי המאמר או הצעת המחקר התכוננו מראש לאפשרות של כישלון, ולכישלון אין השלכה משמעותית על הקרייריה שלהם, בהנחה שהם גם מצליחים לפעמים לפרסם מאמרים או לקבל מימון להצעות מחקר.

 

תהליכי שיפוט עם אחוזי הצלחה בינוניים הם מנגנון הביקורת העיקרי של המדע. כאשר אחוזי הכשלון נמוכים מאוד וההשלכות של כשלון משמעותיות (כמו בקבלת או דחיית עבודות דוקטורט), דוחות שיפוט נוטים להמנע מביקורת גלויה וברורה. כאשר אחוזי הכישלון בינוניים או גבוהים, לכישלון אין השפעה משמעותית על מי שהעבודה שלו נשפטת, ולכן דוחות שיפוט נוטים להיות יותר אמינים. אבל כאשר אחוזי ההצלחה נמוכים מאוד, אנשים נוטים להתייאש ולהפסיק לנסות (לפרסם, לקבל מימון למחקר); כישלון בתהליכים כאלה מונע פרסום של עבודות גרועות, אבל אחוז גבוה של כישלונות גם מקטין את הפרודוקטיביות של מדענים.

 

ממה נובעים ההבדלים בתהליך השיפוט של עבודות דוקטורט בין ארצות ומוסדות שונים? הפשטות של התהליך האמריקאי והעובדה שהוא פנימי לחלוטין (בלי השתתפות של חוקרים ממוסדות אחרים) נובעת מצרכים של האוניברסיטאות המובילות בארה"ב. המוסדות הללו מבצעים מחקר בהיקף שדורש כמות גדולה של כח אדם, ובפרט הרבה דוקטורנטים. כאשר יש הרבה דוקטורנטים במערכת, וביחוד כאשר יש יחסית הרבה דוקטורנטים לכל מנחה, קשה להבטיח שכל אחד ואחת יכתבו עבודת דוקטורט משמעותית. המנגנון הפנימי מאפשר למוסד להעניק תארים גם במקרים גבוליים (או למטה מזה) בלי להיחשף ליותר מדי ביקורת חיצונית. עמידה עיקשת על סטנדרטים גבוהים היתה עלולה לגרום לתואר להתארך מאוד לפעמים ולעימותים עם סטודנטים עם תיזה חלשה (שאולי תרמו למחקר ולמוסד בדרכים אחרות, כגון השתתפות פרודוקטיבית בפרוייקט מחקר גדול, או הוראה). בנוסף לכך, המוסדות הללו מושכים תלמידים מצטיינים מכל העולם, ולכן יוצאות מהם באופן קבוע תיזות דוקטורט מצויינות; השם של המוסד (ושל המנחה) בעולם המדע נקבע בעיקר לפי התיזות המצויינות הללו והוא לא נפגע משמעותית ממספר מסויים של תיזות חלשות.

 

המנגון הישראלי הוא הקפדני מכל השלושה, בגלל שהעבודה נשלחת לשופטים חיצוניים ובגלל שהשופטים הללו אנונימיים. הם יכולים לכתוב חוות דעת ביקורתית מאוד ולהישאר בעילום שם, בדומה לשיפוט של מאמרים והצעות מחקר. כפי שכתבתי, המלצות לדחות עבודת דוקטורט הן נדירות גם בשיטה הזו, אבל היא נותנת מרחב מקסימלי לשופטים.

 

המגנגון הצרפתי נמצא באמצע. הועדה החיצונית חושפת את המנחה והמוסד ליותר ביקורת מאשר הועדה הפנימית של המוסדות אמריקאיים, אבל לפחות ביקורת מאשר השיפוט האנונימי בשיטה הישראלית. זה גם מנגנון יקר, כמובן, מכיון שהוא מבוסס על התכנסות פיזית של שופטים, לעיתים קרובות מארצות אחרות.

 

היעילות הכלכלית של השיטה הישראלית והאמינות של דוחות השיפוט האנונימיים באה בעיקר על חשבון התלמיד, שאישור התיזה שלו מתעכב חודשים לאחר הגשתה (במקרה הטוב). אי אפשר לדרוש משופט חיצוני לכתוב חוות דעת על עבודה של מאה עמודים או יותר בשבוע או שבועיים; צריך לתת לשופט כמה חודשים. לפעמים חוקר מסכים לשפוט את העבודה אבל לא עומד בלוח הזמנים, והשיפוט מתעכב עוד יותר. בצרפת וארה"ב, מזמנים את השופטים לפגישה פנים אל פנים שבמהלכה מחליטים האם לקבל את העבודה; ההחלטה מתקבלת בלוח זמנים קצר.  העיכוב בקבלת התואר השלישי בישראל הביא להצעות לשינוי השיטה, אבל בינתיים היא לא שונתה (לפחות באוניברסיטת תל-אביב). בעיני חבל שהצדדים החיוביים של השיטה באים על חשבון הסטודנט, אבל לא נראה לי שהחלופות עדיפות עבורנו.