איך שופטים עבודות דוקטורט

לפני כמה ימים השתתפתי בפעם הראשונה בשיפוט של עבודת דוקטורט בצרפת. לפני כן הכרתי רק את צורת השיפוט בישראל ואת צורת השיפוט בארה"ב; מסתבר שבכל מקום השיטה שונה.

 

בארצות הברית מנגנון השיפוט הוא פשוט. הסטודנט כותב עבודת דוקטורט, המנחה וועדה מלווה של עוד שני חברי סגל מאותו מוסד מחליטה שהתיזה מוכנה להגשה, הסטודנט מציג את העבודה בהרצאה (שנקראת הגנה על התיזה, thesis defense), חברי הועדה שואלים שאלות, ומייד אחר כך מחליטים האם להעניק את התואר. לפעמים אפילו אין הרצאה של הסטודנט; הועדה מתכנסת בלי הסטודנט ומחליטה.

 

בישראל (לפחות באוניברסיטת תל-אביב) המגנגון שונה לגמרי. גם אצלנו התהליך מתחיל בהחלטה של המנחה שהעבודה מוכנה להגשה (לפעמים מעורבת בהחלטה גם ועדה מלווה ולפעמים לא). המנחה מציע שופטים חיצוניים, מאוניברסיטאות אחרות, רובם בדרך כלל מחו"ל. ועדה פנימית שהמנחה לא חבר בה בוחרת מתוך הרשימה כמה שופטים, ולפעמים גם שופטים מחוץ לרשימה שהמנחה הציע. העבודה נשלחת לשופטים, שמתבקשים לכתוב חוות דעת מפורטת ולהמליץ האם לקבל את העבודה. השופטים אנונימיים; לא התלמיד ולא המנחה יודעים מי הם, אלא אם הם חושפים את עצמם מרצון.

 

המנגנון בצרפת הכי מסובך. גם שם התהליך מתחיל באישור של המנחה להגיש את העבודה, אבל המערכת לוחצת מאוד על תלמידים ומנחים להגיש את העבודה תוך שלוש שנים, ולכל היותר ארבע (בישראל וארה"ב התואר יכול להמשך יותר אם התלמיד מתקדם לאט), כך שאין למנחה הרבה מרחב תמרון. כמו בישראל, המנחה מגיש רשימה של שופטים חיצוניים. שניים מתוכם מתבקשים לכתוב דו"ח שיפוט. התפקיד של דו"ח השיפוט אינו להמליץ האם להעניק את התואר, אלא להמליץ האם לקיים את ההגנה על התיזה. בהנחה שהם ממליצים לקיים את ההגנה, חבר השופטים המלא (חמישה ועוד המנחה) מתכנס, מאזין להרצאה של התלמיד אודות העבודה, שואל שאלות, ומחליט האם להעניק את התיזה. ועדת השיפוט שהשתתפתי בה הצריכה את האוניברסיטה הצרפתית (Ecole Normale Supérieure de Lyon) להטיס ולארח שני שופטים מארה"ב ואחד מאנגליה (שני חברי הועדה האחרים היו צרפתים, אחד מאותה אוניברסיטה והשני מעיר אחרת).

 

בשום מקום התהליך הזה הוא לא בדיוק מה שהוא נראה. לכאורה, התיזה של הסטודנט עומדת למבחן. לכן ההרצאה של התלמיד נקראת "הגנה על התיזה": התלמיד אמור להגן על תיזה שמדענים אחרים עדיין סקפטיים לגביה. בפועל, מי שעומד לשיפוט הוא המנחה ולפעמים המוסד, לא הסטודנט. בשלב שבו המנחה החליט שהתלמיד יכול להגיש את התיזה והתהליך הפורמאלי החל, החלטה שהתיזה אינה ראויה להתקבל כעבודת דוקטורט היא סטירת לחי רצינית גם למנחה וגם לתלמיד; השופטים נוטים להמנע מהמלצה שלא לקבל את התיזה (אם כי זה קורה לפעמים). האלמנט העיקרי שעוזר לשמור על רמת התואר היא החשיפה של המנחה לשופטים. באישור שלו להגיש את התיזה, המנחה מצהיר שהתיזה עומדת בסטנדרטים שלו; אם לדעת השופטים התיזה חלשה, השם המקצועי של המנחה (ושל המוסד) עלול להיפגע, גם אם דוחות השיפוט אינם מציינים במפורש שהתיזה חלשה.

 

מתי דוחות שיפוט כן נוטים להיות יותר מדוייקים? בתהליכים שבהם ידוע מראש שסיכויי הכישלון הם גבוהים. כאשר אני כותב דוח שיפוט על מאמר עבור כנס שמקבל בדרך כלל רק 20% מהמאמרים המוגשים לו, או על הצעת מחקר שהוגשה לקרן שמממנת רק 30% מההצעות המוגשות, אני יכול לכתוב את דעתי בלי לדאוג להשלכות השליליות שיהיו לדוח. מחברי המאמר או הצעת המחקר התכוננו מראש לאפשרות של כישלון, ולכישלון אין השלכה משמעותית על הקרייריה שלהם, בהנחה שהם גם מצליחים לפעמים לפרסם מאמרים או לקבל מימון להצעות מחקר.

 

תהליכי שיפוט עם אחוזי הצלחה בינוניים הם מנגנון הביקורת העיקרי של המדע. כאשר אחוזי הכשלון נמוכים מאוד וההשלכות של כשלון משמעותיות (כמו בקבלת או דחיית עבודות דוקטורט), דוחות שיפוט נוטים להמנע מביקורת גלויה וברורה. כאשר אחוזי הכישלון בינוניים או גבוהים, לכישלון אין השפעה משמעותית על מי שהעבודה שלו נשפטת, ולכן דוחות שיפוט נוטים להיות יותר אמינים. אבל כאשר אחוזי ההצלחה נמוכים מאוד, אנשים נוטים להתייאש ולהפסיק לנסות (לפרסם, לקבל מימון למחקר); כישלון בתהליכים כאלה מונע פרסום של עבודות גרועות, אבל אחוז גבוה של כישלונות גם מקטין את הפרודוקטיביות של מדענים.

 

ממה נובעים ההבדלים בתהליך השיפוט של עבודות דוקטורט בין ארצות ומוסדות שונים? הפשטות של התהליך האמריקאי והעובדה שהוא פנימי לחלוטין (בלי השתתפות של חוקרים ממוסדות אחרים) נובעת מצרכים של האוניברסיטאות המובילות בארה"ב. המוסדות הללו מבצעים מחקר בהיקף שדורש כמות גדולה של כח אדם, ובפרט הרבה דוקטורנטים. כאשר יש הרבה דוקטורנטים במערכת, וביחוד כאשר יש יחסית הרבה דוקטורנטים לכל מנחה, קשה להבטיח שכל אחד ואחת יכתבו עבודת דוקטורט משמעותית. המנגנון הפנימי מאפשר למוסד להעניק תארים גם במקרים גבוליים (או למטה מזה) בלי להיחשף ליותר מדי ביקורת חיצונית. עמידה עיקשת על סטנדרטים גבוהים היתה עלולה לגרום לתואר להתארך מאוד לפעמים ולעימותים עם סטודנטים עם תיזה חלשה (שאולי תרמו למחקר ולמוסד בדרכים אחרות, כגון השתתפות פרודוקטיבית בפרוייקט מחקר גדול, או הוראה). בנוסף לכך, המוסדות הללו מושכים תלמידים מצטיינים מכל העולם, ולכן יוצאות מהם באופן קבוע תיזות דוקטורט מצויינות; השם של המוסד (ושל המנחה) בעולם המדע נקבע בעיקר לפי התיזות המצויינות הללו והוא לא נפגע משמעותית ממספר מסויים של תיזות חלשות.

 

המנגון הישראלי הוא הקפדני מכל השלושה, בגלל שהעבודה נשלחת לשופטים חיצוניים ובגלל שהשופטים הללו אנונימיים. הם יכולים לכתוב חוות דעת ביקורתית מאוד ולהישאר בעילום שם, בדומה לשיפוט של מאמרים והצעות מחקר. כפי שכתבתי, המלצות לדחות עבודת דוקטורט הן נדירות גם בשיטה הזו, אבל היא נותנת מרחב מקסימלי לשופטים.

 

המגנגון הצרפתי נמצא באמצע. הועדה החיצונית חושפת את המנחה והמוסד ליותר ביקורת מאשר הועדה הפנימית של המוסדות אמריקאיים, אבל לפחות ביקורת מאשר השיפוט האנונימי בשיטה הישראלית. זה גם מנגנון יקר, כמובן, מכיון שהוא מבוסס על התכנסות פיזית של שופטים, לעיתים קרובות מארצות אחרות.

 

היעילות הכלכלית של השיטה הישראלית והאמינות של דוחות השיפוט האנונימיים באה בעיקר על חשבון התלמיד, שאישור התיזה שלו מתעכב חודשים לאחר הגשתה (במקרה הטוב). אי אפשר לדרוש משופט חיצוני לכתוב חוות דעת על עבודה של מאה עמודים או יותר בשבוע או שבועיים; צריך לתת לשופט כמה חודשים. לפעמים חוקר מסכים לשפוט את העבודה אבל לא עומד בלוח הזמנים, והשיפוט מתעכב עוד יותר. בצרפת וארה"ב, מזמנים את השופטים לפגישה פנים אל פנים שבמהלכה מחליטים האם לקבל את העבודה; ההחלטה מתקבלת בלוח זמנים קצר.  העיכוב בקבלת התואר השלישי בישראל הביא להצעות לשינוי השיטה, אבל בינתיים היא לא שונתה (לפחות באוניברסיטת תל-אביב). בעיני חבל שהצדדים החיוביים של השיטה באים על חשבון הסטודנט, אבל לא נראה לי שהחלופות עדיפות עבורנו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גיל  ביום 10 בדצמבר 2008 בשעה 04:24

    זה נכון שרוב הדוקטורטים מתקבלים, אבל כל עוד התלמיד לא פירסם מאמרים שמבוססים על הדוקטורט, יקשה עליו למצוא משרה אקדמית או לעשות פוסט. יש ואריציה על התהליך הזה שבה הדוקטורט מורכב ממאמרים שונים שהתקבלו לפירסום (דוקטורט מאמרים) שם השיפוט אובייקטיבי יותר וזה מקל על כולם (גם על התלמיד שלא צריך לעבד את הדוקטורט שלו למאמרים ובכך חוסך לעצמו זמן רב).

    עם זאת, אני בהחלט חושב שמנחים לא יגידו שדוקטורנט מוכן להגנה אם הם לא חושבים שהוא עומד בסטנדרטים מינימליים. מרצים נמדדים גם על פי הסטודנטים שהם הנחו ומה יצא מהם.

  • ליאור  ביום 14 בדצמבר 2008 בשעה 04:21

    ברוב המחלקות בארה"ב שאני מכיר דורשים מהסטודנט מספר מסויים של מאמרים שיתפרסמו לפני שדנים בדיזרטציה. יש גם כמה שמגדילים ודורשים בנוסף גם מאמר אחד שהתפרסם אבל לא נכלל בעבודה. אני מכיר כמה וכמה אנשים שמחכים די הרבה זמן בגלל זה, וגם כמה שהתייאשו ווויתרו באופן סופי על הדוקטורט שלהם.

    בארה"ב (וגם בישראל, עד כמה שידוע לי) יש גם מבחנים שחובה לעבור אותם בכתנאי להצגת התיזה. לא מזמן עבדתי עם דוקטורנט מאוניברסיטת קיימברידג'. למרות שמדובר באדם בעל רמת אינטיליגנציה יוצאת דופן, הוא חף לחלוטין מידע בתחום שבו הוא היה אמור לקבל את תואר הדוקטור (מדעי המחשב). העבודה שלו כללה בעיקר פיתוח אפליקציה מסויימת, אבל לא היה בה שום אלמנט מחקרי, והוא לא פרסם שום מאמר בחמשת שנות הלימודים שלו. להפתעתי, הוועדה החליטה בכל זאת להעניק לו את התואר.

    המסקנה היא המשך למה שכתב גיל. כמעט אף אחד לא מתרשם (או בכלל קורא) עבודות דוקטורט. מי שרוצה להיות מדען חייב לפרסם מאמרים, ולמי שלא רוצה להיות מדען זה כבר לא משנה. אותו דבר גם בהקשר ליוקרה של תוכנית הלימוד. לא נראה לי שהיוקרה נמדדת באיכות עבודות הדוקטורט שיוצאות ממנה (ניתן בכלל למדוד את זה?), אלא הרבה יותר בהישגים של הבוגרים של אותה תוכנית.

  • חרטא ברטא  ביום 14 בדצמבר 2008 בשעה 16:32

    אני כמובן מסכים עם רב מה שאמרת אבל הנה סיפור ידוע:

    הארנב עמד באמצע היער נשען על עץ ומשייף את
    .צפורניו

    שועל עבר בסביבה ושאל: "ארנב ארנב – מה אתה עושה? "

    "אני?" השיב לו הארנב, "אני כותב את התזה שלי איך ארנבים אוכלים שועלים. רוצה לבא למעבדה ולראות את תוצאות המחקר האחרונות?"

    כמובן שהשועל פרץ בצחוק ואמר לארנב "ארנב ארנב,אני אבוא אתך ואני אראה לך מי אוכל את מי"

    הלכו השניים לבית הארנב, נכנסו שניהם ורק הארנב יצא.

    הלך ועמד שוב ליד העץ משייף ציפורניו.

    שועל נוסף שעבר עצר לשאול למעשיו והסיפור חזר על עצמו – לבית הארנב נכנסו שועל וארנב ויצא רק ארנב.

    לאחר שאוכלוסיית השועלים ביער החלה להעלם, רצו חיות היער לראות מה הסיבה.

    הלכו לבית הארנב הציצו מהחלון וראו אריה עצום יושב במרכז הסלון, עצמות שועלים מפוזרות סביבו.

    מוסר ההשכל?

    כשמנחה התזה שלך הוא אריה – אתה יכול לכתוב בתזה מה שאתה רוצה

  • dugmanegdit  ביום 21 במאי 2009 בשעה 17:32

    אתה אולי יכול לכתוב בתזה מה שאתה רוצה, אבל האריה לא ירשה שהשטויות האלה יתפרסמו כדוקטורט תחת הנחייתו….

  • ראובן  ביום 30 בינואר 2010 בשעה 21:52

    צר לשמוע. אבל סטטיסטית, כן שווה כלכלית לעשות דוקטורט. שיעור האבטלה עומד על 2%, ומשכורתם אינה כה גרועה. הנה לינק לכתבה ב"הארץ":
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=706115
    נוסף על כך, אין מחיר לידע שמלווה אותך. חוששני לומר שסגנון הכתיבה שלך מצביע במידת מה שלא קורצת מחומר אקדמי מתאים.

  • ראובן  ביום 30 בינואר 2010 בשעה 21:55

    במחשבה שניה, אני חוזר בי מההאשמה שהטחתי בשורות האחרונות…
    ועימך הסליחה.

    • פזית  ביום 6 בינואר 2011 בשעה 01:52

      עובדתית יש הרבה נכון ממה שאמרה כאן כותבת בשם גלי, ראו גם בכתבה עצמה. אחוז תעסוקה גבוה במקצועות מדעיים פרופר אך במדעי הרוח והחברה המצב בעייתי. יש צמצומים איומים מזה שנים רבות במשרות סגל, והרבה מהדוקטורטים בתחומים שאינם מדעיים פרופר עובדים במקצועות שמספיק תואר ראשון בשביל כך. הדילמה האם לעשות ד"ר היא אמיתית ולדעתי באה ממקום אמיתי.
      כמנהלת עסק העוסק בליווי בתהליכי כתיבה אקדמית אני נתקלת בכאב זה מדי יום.
      פזית – פז אקדמיק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: