לא שחיתות אלא יעילות

פרופ' חיים רחמן מהטכניון פרסם מאמר בדה-מרקר (26/11/08) שבו הוא מאשים את האוניברסיטאות בארץ בשחיתות שעלולה "במקרה הרע לספק עילה לחקירה משטרתית". טוב שיש חושפי שחיתות. אבל רחמן לא חושף שום מקרה ספיציפי של שחיתות: הוא מבקר מנגנון ניהולי מצויין מכיון שהוא אינו מבין את הבזבוז שהיה נגרם על ידי מנגנון חלופי. אם רחמן מודע למקרים ספיציפיים של שחיתות על ידי חברי סגל בטכניון, כפי שהוא רומז, ראוי שיפנה למבקר הטכניון, מבקר המדינה, או למשטרה, במקום לכתוב מאמרי דעה בדה-מרקר. לגבי דה-מרקר, נדמה לי שעם קבלת המאמר של רחמן ראוי היה לעיתון לשלוח לטכניון עיתונאי חוקר לבדוק את ההאשמות של רחמן, במקום לפרסם את המאמר שלו שאין בו ראיות למקרים ספיציפיים של שחיתות.

הזעם של רחמן יצא על מנגנון תקציבי ששמו עודפי מחקר. המנגנון הזה באמת קצת משונה, אבל הוא לא מושחת. להיפך, בעיני הוא מהווה דוגמה ליעילות ויצירתיות ישראלית (בלי ציניות).

 

כאשר חוקר (מרצה או פרופסור באקדמיה) מגיש הצעת מחקר לקרן מחקר, כגון הקרן הלאומית למדע, הוא כולל בה בקשה לתקציב. בקשת התקציב כוללת פירוט של הסטודנטים והעובדים שיקבלו שכר או מלגה ממענק המחקר, ציוד שהמחקר מצריך את רכישתו, חומרים, וכו'. אם הצעת המחקר מתקבלת, הקרן מקציבה תקציב למחקר, בדרך כלל יותר קטן מהתקציב שהחוקר ביקש.

 

קשה מאוד לאמוד בדיוק את התקציב שיהיה דרוש לביצוע מחקר מסויים באקדמיה. מענקי המחקר מכסים בדרך כלל תקופה של ארבע שנים שמתחילה שנה לאחר הגשת הבקשה. קשה לחזות איך בדיוק איך פרוייקט מחקר בסיסי יתפתח במהלך חמש השנים הללו (וקרנות המחקר בישראל מממנות בעיקר מחקר בסיס), קשה לאמוד את מספר הסטודנטים לתארים שני ושלישי שיבקשו להשתתף במחקר; לפעמים המספר גדול מהמספר שנחזה, ולפעמים הוא קצת יותר קטן. בקיצור, הסכום שבסופו של דבר מנוצל אינו תמיד זהה לסכום שהקרן הקצתה למחקר.

 

אם הסכום שנוצל קטן יותר מהסכום שהוקצה, מה עושים עם היתרה? השאלה הזו אינה ספיציפית לישראל; לחוקרים, אוניברסיטאות, וקרנות מחקר בכל העולם יש מנגנונים לענות עליה, כי הקושי לאמוד את התקציב הדרוש הוא אוניברסלי. בישראל, התשובה היא שהיתרה בדרך כלל נשארת באוניברסיטה שבה המחקר התבצע ומשמשת לביצוע מחקר גם לאחר שתקופת המחקר המקורית הסתיימה, על ידי אותו חוקר שביצע את המחקר המקורי. היתרות הללו מנוהלות בדיוק באותה דרך שתקציבי מחקר פעילים מנוהלים בהם, כמין חשבונות בנק פנימיים. החוקר שביצע את המחקר הוא "בעל החשבון", אבל יש כללים ברורים לשימושים המותרים בכספים הללו. באוניברסיטת תל-אביב למשל, החוקר אינו יכול להשתמש בכספים הללו למימון נסיעות  שלו או של עמיתיו לכנסים, אבל הוא יכול לממן נסיעות של סטודנטים לכנסים שבהם הם מציגים מאמרים.

 

המנגנון הזה נראה אולי משונה: אם התקציב הוקצה לביצוע מחקר מסויים במהלך תקופה מסויימת, למה לאפשר לחוקר להשתמש בכספים לאחר סיום התקופה? בהרבה ארצות (למשל בארה"ב), קרנות המחקר דורשות מהאוניברסיטאות להחזיר כספים שהוקצבו אבל לא נוצלו בפועל במסגרת המחקר הממומן ובמסגרת הזמן שהוגדרה עבורו. זה נראה כלל רציונלי: לא השתמשת – תחזיר; הקרן תשתמש בכסף למימון מחקרים אחרים. בפועל, זה כלל אידיוטי שמוביל לבזבוז אדיר.

 

למה הכלל שיש להחזיר כספים שלא נוצלו אידיוטי? כי בפועל, לא מוחזרים כמעט שום כספים; החוקר דואג להוציא את כל הסכום שהוקצב, בין אם הוא דרוש לביצוע המחקר ובין אם לא. בדרך כלל, הוצאת הסכום המלא מתבצעת בעידוד נמרץ של המוסד, עם תזכורות ודיונים שמטרתם לודא שהחוקר יוציא קרוב למלוא התקציב, כי חלק מכל שקל שמוצא נשאר במוסד כתקורה, למימון הוצאות שקשה מדי להתחשבן עליהן באופן פרטני (חשבון החשמל עבור האור במשרד שלי). הצורה המדוייקת של בזבוז הכספים תלויה בכללים של קרן המחקר לגבי הוצאת כספי מחקר, אבל התקציב תמיד מנוצל במלואו. לפעמים הוא משמש להחלפת ציוד שעדיין לא התיישן; לפעמים לרכישה ספקולטיבית של ציוד מעבדה שאולי יהיה דרוש בעתיד (ואולי לא), וכדומה. ההוצאות באמת קשורות למחקר, אבל הן הוצאות שאפשר היה בהחלט לוותר עליהן באותה נקודת זמן ואולי בכלל.

 

המנגנון הישראלי של עודפי מחקר מכיר בעובדה שאי אפשר לאמוד בדיוק את הצרכים של פרוייקט מחקר בסיסי חמש שנים מראש, במקום להעמיד פנים שיש תחזית תקציבית מדוייקת והשבה של כספים שלא נוצלו. במקום בזבוז כספי המחקר בתקופה שלפני פקיעת תוקף התקציב, המערכת הישראלית מעודדת את החוקר שכספי המחקר הוקצו לו לחסוך בהוצאות ובתמורה מאפשרת לו להוציא את הכספים לאורך תקופת זמן יותר ארוכה. המנגנון הזה מוביל לשימוש יותר יעיל בכספים, לא ליותר בזבוז.

 

אי אפשר להקצות למחקר בדיוק את הכספים שדרושים לו, כי אי אפשר לאמוד בדיוק מראש את הצרכים של מחקר. לכן מתעוררת השאלה מה לעשות אם יש פער בין התקציב וההוצאה בפועל. באופן מעשי, לשאלה הזו יש רק שתי תשובות: החוקר יוציא את הכסף עד הפרוטה האחרונה במסגרת הזמן שהוגדרה, או שנאפשר לחוקר לחסוך את הכסף ולהוציא אותו לאורך תקופה יותר ארוכה, גם אם זה אומר שהוא יממן למחקרים אחרים. התשובה השלישית, שתיאורטיקני תקציב כמו רחמן היו רוצים לקבל, שכל שקל שלא הוצא במועד יוחזר לקרן, לא קיימת בעולם האמיתי. אין שום דרך מעשית לבדוק האם באמת היה צורך בשני אוסצילוסקופים בניסוי, או שאולי אפשר היה להסתפק באחד ולרכוש את השני רק בשנה הבאה; האם האם סטודנטית שקיבלה מלגה בפרוייקט שמטרתו לפתור בעיה מתמטית מסויימת באמת חשבה עליה כל הזמן, או שאולי היא גם הרהרה קצת על בעיה מתמטית אחרת. וגם לא צריך לבדוק. צריך למנוע שחיתות, לא גמישות בביצוע, ניהול, ומימון מחקר.

 

בכל זאת יש ליקוי במנגנון היתרות, ליקוי שאולי בעטיו רחמן טעה בהבנת המגנון (אני זוכר גם כמה כתבות של עיתונאים שטעו באופן דומה). מאיזושהי סיבה, הקרנות דורשות מהאוניברסיטאות להצהיר שמלוא הסכום הוצא במסגרת המחקר שמומן. אני לא יודע למה הקרנות דורשות דיווח כזה, שיש לו גם עלות מנהלית לא קטנה (הדיווח הזה לא מתמצא בהצהרה קצרה, אלא בדיווח מפורט על הוצאות, עם שמות של מקבלי מלגות ומשכורות וכו') וגם יוצר רושם של שחיתות. מנגנון היתרון אינו סוד: הוא מנגנון מנהלי מסודר באוניברסיטאות, ולפחות באוניברסיטת תל-אביב "חשבונות הבנק" הללו מופיעים במערכות המחשב כמו "חשבונות" של תקציבים פעילים. כל חברי הסגל באוניברסיטאות מודעים למנגנון, וגם קרנות המחקר מודעות לו.

 

מנגנון היתרון הוא דוגמה ליצירתיות ויעילות. אני חושב שהוא מנגנון מצויין שפותר בעיה אוניברסלית באופן אפקטיבי. הישראליות במיטבה, באמת. התיקון שרחמן מציע יחליף יעילות בבזבוז. אולי המנגנון באמת דורש תיקון קטן, אבל התיקון הדרוש הוא העברת תקציב המחקר במלואו לאוניברסיטה שבה מנוהל המחקר וויתור על הדיווח התקציבי המפורט לקרן המממנת. ביקורת תקציבית על הוצאת כספי ציבור על ידי האוניברסיטאות היא לגיטימית וחיונית. היו באוניברסיטאות מקרים של שחיתות, וצריך מנגנונים למניעת שחיתות ולחשיפת שחיתות שלא נמנעה. אבל במקרה של תקציבי המחקר, הביקורת צריכה להתמקד במאמץ להבטיח שכספים שהוקצבו למחקר באמת מוצאים לצורך מחקר, לא במאמץ לברר במסגרת איזה שקל הוצא לצורך איזה מחקר. זה בלתי אפשרי וחסר טעם.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עומר  ביום 2 בדצמבר 2008 בשעה 10:30

    קיימת בצבא ובמערכות ממשלתיות רבות אחרות. שם, אם נותר תקציב, הרי שבחודש האחרון לשנת הכספים הוא מוצא על מסיבות טיולים ועטי פרקר במחיר של אלף ש"ח לעט כך שבסופו של דבר לא נותר מהכסף דבר. התנהגות כזו פשוט מעודדת ביזבוז.
    מצד שני – לא בטוח שכל הכסף צריך להישאר בידי החוקר/אונ'. בהחלט יתכן שהקרן צריכה לומר מראש שאם חוקרים יצליחו להשיג את מטרות המחקר וגם לחסוך הרי שהם יקבלו (נאמר…) מחצית מהסכום הנותר.

  • אבשלום ביצ''קוב  ביום 2 בדצמבר 2008 בשעה 11:36

    מנהל קמפיין כנגד כל מה שהוא לא גישתם הכלכלית
    על הדרך הם יחפרו מתחת לאדמה כדי לייצר תוכן כמו הכתבה הנ"ל
    ונראה שאין להם בעיה לעוות נתונים, כדי לתמוך בעמדותיהם.דוגמה מצויינת ניתן למצוא אצל יוסי לוי, כאן ברשימות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: