בית ספר יסודי בארה"ב

הילדים שלי סיימו את שנת הלימודים בבית ספר יסודי ציבורי בארה"ב. בין בית הספר הזה ובית הספר היסודי (ממלכתי) שהם למדו בו בתל-אביב בשנה שעברה יש הרבה הבדלים. רוב ההבדלים קטנים, אבל הם מצטברים. (גם בהוראה ב-MIT החוויה שלי היתה דומה בסופו של דבר, הרבה הבדלים קטנים).

לפני שאני אתאר את ההבדלים העיקריים, אני צריך לומר שהעיירה שאנחנו גרים בה, ברוקליין, ידועה בבתי ספר ציבוריים איכותיים. ככל הנראה בהרבה מקומות אחרים בארה"ב בתי הספר הציבוריים פחות טובים מאשר כאן.

ההבדל הכי בולט בין בית ספר בתל-אביב ובית הספר פה הוא הגיוון באוכלוסיית התלמידים. בבית הספר בתל-אביב האוכלוסיה היתה די הומוגנית מבחינת השפה (והדת). כל הילדים דיברו עברית טובה. בבית הספר בברוקליין בערך שליש מהילדים מדברים שפה שאינה אנגלית בבית, ואחוז הילדים שנכנסים לכיתה בתחילת השנה בלי לדעת אנגלית גבוה. אין שום הנחה שילדים ילכו קודם לאולפן או מסגרת דומה. בית הספר קולט ילדים כאלה לכיתות רגילות אבל נותן להם שיעור תגבור באנגלית כל יום בקבוצות קטנות. עם הילדים שלי למדו בכיתה ילדים ממשפחות אמריקאיות, ברזילאיות, אתיופיות, סיניות, הודיות, ישראליות, ומעוד ארצות.

ההבדל הבולט השני הוא גודל הכיתות. בתל-אביב הילדים שלי למדו בכיתות של 30-35 ילדים. כאן הם למדו עם פחות מ-20 ילדים בכיתה. כמובן שזה משפיע על תשומת הלב שהמורים מעניקים לילדים.

בתל-אביב לא נתקלתי במורים גברים, חוץ ממורים להתעמלות ומוסיקה. גם כאן הגברים הם מיעוט בחדר המורים, אבל בכל זאת בערך רבע מהמורים הם גברים (מחנך אחד מתוך ארבעה בכיתות ב' וה', השכבות שהילדים שלי למדו בהן).

המורים כאן עובדים יום עבודה מלא, משמונה עד חמש או שש. הם יכולים ללכת הביתה כאשר הלימודים נגמרים ולהמשיך לעבוד בבית (להכין חומר, לבדוק עבודות), אבל לעיתים קרובות הם נשארים בכיתה עד חמש או שש. ברוב הפעמים שהייתי בבית הספר בשעות אחר הצהריים המאוחרים (כמה פעמים בשבוע, כי הבן הצעיר שלי נשאר במועדונית עד חמש או חמש וחצי) ועברתי ליד הכיתות של הילדים שלי, המורות שלהם היו בכיתה. בתל-אביב המורות לא נמצאות בבית הספר אחרי הצהריים.

המחנכים (שמלמדים את כל המקצועות עד כיתה ה') ממשיכים ללמד את אותה שכבה במהלך כל הקריירה שלהם. המורה של הבן הצעיר שלי פרשה מהוראה בסוף השנה, אחרי 32 שנה של הוראה בכיתה ב'. בתל-אביב כל מורה מלווה את הילדים שנתיים, בדרך כלל.

משני ההבדלים האחרונים נובע עוד הבדל: חדר הכיתה הוא של המורה, לא של התלמידים. אסור להם להיכנס לכיתה לפני הצלצול בבוקר; המורה מחכה בפנים ופותחת להם את הדלת בשמונה. המורה גם נשארת בכיתה משנה לשנה, לעיתים קרובות עם כמויות גדולות של עזרים וספרים שמצטברים במהלך השנים. המצב הזה, שהמורה מרגיש/ה שחדר הכיתה שייך לו או לה, הוא מה שמאפשר להם להמשיך לעבוד אחרי הצהריים. אני מדגיש את זה, כי כאשר דובר בארץ על רפורמה במערכת החינוך (דו"ח דברת), המורים טענו שאין להם משרדים שבהם יוכלו לעבוד יום מלא בבית הספר. פה זה נפתר פשוט על ידי שימוש בכיתה.

עוד הבדל שמפתיע ישראלים אבל אולי אין לו הרבה משמעות, הוא שבית הספר מערבב את הכיתות כל שנה. קבוצת ילדים שהיתה ביחד בכיתה ב' לא תהיה ביחד בכיתה ג': בית הספר יערבב אותם עם כל הילדים האחרים בשכבה. אני לא יודע אם זה טוב או רע, אבל זה בהחלט מקל על ילדים חדשים להשתלב.

הדגש ששמים כאן על קריאה וכתיבה חזק יותר מאשר בתל-אביב. הבן שלי שלמד בכיתה ב' היה צריך לקרוא 20 דקות כל יום (ספר קריאה; חוץ משיעורי בית) ולמלא יומן שבו הוא מציין כמה דקות הוא קרא, כמה עמודים, ואיזה ספר. הוא יכול היה לקרוא מה שהוא רוצה (באנגלית), אבל חלק ניכר מהשנה הוא קרא ספרים שהמורה המליצה לו לקרוא. הבן שלמד בכיתה ה' קרא בצורה שונה. הם קראו בקבוצות קריאה, כאשר כל קבוצה של כמה ילדים קוראת את אותו ספר באותו זמן. המורה מווסתת את קצב הקריאה, בדרך כלל שני פרקים כל יומיים, וכל יומיים הקבוצה עורכת דיון על הפרקים שהם קראו. הקריאה לוותה במספר מטלות, כולל שאלות שהיה צריך להגיב עליהן במחברת מיוחדת, במעין מכתב למורה. המורה ענתה מדי פעם במחברת במכתב משלה. בשתי הכיתות היה גם דגש חזק על כתיבה, גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה (כתב, חלוקה ברורה לפסקאות, וכו').

הקריאה המובנה מצאה חן בעיני. הילדים שלי למדו בקלות לקרוא, אבל לא קראו הרבה. לפני כמה חודשים היה מאמר ב-"הארץ" (נדמה לי של אבירמה גולן) שבו נטען שילדים שמקריאים להם סיפורים קוראים אחר כך בעצמם. לפחות הניסיון האישי שלי הראה שזה לא נכון, ולכן שמחתי שבית הספר יצר לילדים מסגרות מובנות שבהן הם קוראים ספרות. שניהם נהנו מהקריאה (למרות שבתחילת השנה הספרים שהבן בכיתה ה' היה צריך לקרוא היו אתגר רציני עבורו).

עוד הבדל גדול, אבל שלא חשים בו ביומיום כאן, הוא היעדר העיסוק בדת ובאתוס הלאומי. היעדר הדת מבית הספר כאן מובן: הדת מופרדת מהמדינה, ולכן בבית ספר ציבורי לא מדברים על דת אלא כעל נושא אקדמי. זה מפנה מרחבי זמן גדולים ללמוד על דברים אחרים. הבן הצעיר שלי למד על תרבות שבט ההופי, למשל, והבן המבוגר על מצריים העתיקה וישראל הקדומה. בארץ מוקדש ליהדות חלק משמעותי מההוראה, גם בשיעורי תורה וגם בפעילויות והכנות לחגים השונים (עם חזרה משמעותית משנה לשנה). היעדר הדיון באתוס הלאומי יותר מפתיע. הבן הצעיר שלי למד על פרק מסויים בתולדות העבדות (על שיירות של הברחת עבדים מהדרום לצפון לפני מלחמת האזרחים), אבל פרט לזה הם לא דנו למיטב ידיעתי בשום דבר מההיסטוריה האמריקאית.

זה הפתיע אותי במיוחד לקראת יום הזיכרון (memorial day). ברדיו דיברו על זה הרבה, וכמובן שבאותו יום, שהוא יום חופש, נערכות אזכרות בכל בתי הקברות הצבאיים באמריקה. אבל הילדים שלי חזרו מבין הספר לפני יום הזיכרון בלי שום הערה עליו. אחרי ששאלתי, הבן המבוגר אמר שהוא השתתף באסיפה של התלמידים שבה המנהל דיבר על יום הזיכרון, אבל זה לא היה מלווה בטקסיות או בחומר לימודי. הבן הצעיר לא שמע על יום הזיכרון בבית הספר כלל. הניגוד לישראל הוא עצום: בימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל נערכים בבתי ספר בישראל טקסים מרשימים, שלפניהם נערכים לעיתים קרובות דיונים בכיתה. בית הספר של הילדים שלי בתל-אביב עשה מאמץ ניכר להפגיש את התלמידים עם ניצולי שואה ביום השואה. המאמץ לקרב את הילדים לאתוסים הללו בישראל חורג בהרבה מהוראה או מהעברת ידע; המאמץ הוא בעיקר ליצור הזדהות רגשית. אין בישראל ילד שהוא צעיר מדי להשתתף. כאשר הבן המבוגר שלי היה בן פחות מארבע, הוא חזר ביום השואה ממעון של ויצ"ו וביקש שנסביר לו למה הילד בגטו, שהגננת הראתה תמונה שלו, לא יכול היה לאכול מה שהוא רוצה ולמה היו גדרות מסביב.

בין הספר כאן כולל ילדים מגיל טרום חובה ועד כיתה ח'. אין חשש שהילדים הגדולים יציקו או יפחידו את הקטנים (ואני לא שמעתי על בעיות מהסוג הזה; בעיות ההתנהגות ששמעתי עליהן היו כולן בתוך שכבת גיל, לא בין שכבות, למרות שכמובן אולי היו בעיות שלא שמעתי עליהן). בתל-אביב גני הילדים שהילדים שלי פקדו (טרום חובה וחובה) היו נפרדים מבית הספר, ובית הספר היסודי מסתיים בכיתה ו'. אני חושב שהיתרון העיקרי בשיטה כאן הוא שהוא מאפשר לתלמידי כיתות ז' ו-ח' להתנהג כילדים עוד שנתיים, בלי שחטיבת הביניים תפעיל עליהם לחץ לעבור לגיל ההתבגרות. אולי זה מקשה אחר כך על ההסתגלות לתיכון.

חלק מההבדלים, בנוסף לגודל הכיתות, קשורים לכסף. כל ספרי הלימוד מסופקים על ידי בית הספר ושייכים לבית הספר. בית הספר גם קונה ספרי קריאה לקריאה בקבוצות, והספריה שלו גדולה בהרבה מהספריה בבית הספר בתל-אביב. בנוסף לכיתת מחשבים, יש גם עגלות עם לפטופים שאפשר להביא לכיתה, לעבודה במחשב בכיתה עצמה.

חוברת מלאה בנתונים סטטיסטיים שהגיעה יום אחד בדואר ממחלקת החינוך של העיריה הסבירה כמה כל זה עולה. בברוקליין יש בערך 6,000 ילדים בכל בתי הספר ביחד, ומחלקת החינוך מוציאה בערך 65 מיליון דולר בשנה. זה יוצא כמעט 11 אלף דולר לתלמיד לשנה. הייתי שמח לדעת כמה עיריית תל-אביב הוציאה על הילדים שלי, אבל אני לא יודע (בתל-אביב לא קיבלתי אף פעם חוברת נתונים הביתה).