מהפיכה (באוניברסיטאות) באירופה

באביב שעבר הוזמנתי ללמד קורס מרוכז של שבוע אודות נושא המחקר שלי באוניברסיטת ארלנגן-נירנברג בגרמניה. העמית הגרמני שהזמין אותי סיפר שהקורס מיועד לתלמידי תארים שני ושלישי בתוכניות לימוד בחישוב מדעי והנדסי. הקורס הוא חלק מתוכנית העשרה שממשלת בוואריה מממנת כדי להעלות את רמת הלימודים בבוואריה (מעבר לרמה בשאר גרמניה, מן הסתם). התלמידים שלימדתי אכן הגיעו משלוש אוניברסיטאות בבוואריה: ארלנגן, מינכן, וביירויית. תוכנית ההעשרה מימנה את כל ההוצאות של התלמידים שהגיעו ממינכן וביירויית, כולל הוצאות הנסיעה והשהיה במלון בארלנגן. תלמידים שרשומים לתוכניות ההעשרה הללו צריכים לקחת כמה קורסים מרוכזים כאלה במהלך הלימודים.
כאשר יצאתי לדרך, ציפיתי ללמד כיתה של תלמידים גרמנים. אבל כאשר הגעתי, גיליתי שרוב התלמידים בכיתה לא היו גרמנים. מתוך 12 תלמידים שלקחו את הקורס שלי, רק ארבעה היו גרמנים. שאר הכיתה היתה מורכבת משלושה סינים, יווניה, סרבי, פקיסטני, אמריקאית, ותלמיד מאיחוד האמירויות. ההרכב הזה מאפיין לא רק את תוכנית ההעשרה, אלא גם את כלל תוכניות הלימודים לתואר שני בחישוב מדעי והנדסי בארלנגן ובמינכן, שהגרמנים מהווים בהן מיעוט. הסיבה פשוטה: תוכניות הלימודים הללו מועברות באנגלית, לא בגרמנית, ושכר הלימוד בהן הוא שכר לימוד רגיל של אוניברסיטאות ציבוריות בגרמניה. שכר הלימוד בגרמניה אינו אחיד, אבל הוא אינו גבוה: ארלנגן גובה כ-300 אירו לסמסטר. השילוב הזה מושך תלמידים מכל העולם, הרבה יותר ממספר התלמידים הזרים שלמדו ולומדים בתוכניות שמועברות בשפה הגרמנית. הסטודנטים הזרים הללו נהנים לא רק מהלימודים המסובסדים, אלא גם מתוכניות העשרה כמו זו שבה לימדתי. גם הסטודנטים הזרים שהגיעו ממינכן, למשל, קיבלו החזר הוצאות נסיעה ולינה.
המצב הזה הפתיע אותי מכמה סיבות. קודם כל, הופתעתי מהעובדה שרוב הלומדים אינם גרמנים. אבל גם הופתעתי מאוד מכך שהזרים, גם מארצות האיחוד האירופי אבל גם מיבשות אחרות, נהנים מלימודים מסובסדים בדיוק כמו התלמידים הגרמנים.
גם באוניברסיטת תל-אביב ובעוד אוניברסיטאות ישראליות קרו בשנים האחרונות התפתחויות משמעותיות בתוכניות לימודים לתואר שני, אבל בישראל כיוון ההתפתחות שונה לגמרי. בישראל, עכב הקיצוץ המסיבי שהאוצר כפה על תקציב ההשכלה הגבוהה, האוניברסיטאות פתחו תוכניות לימודים חדשות לתואר שני שאינן מסובסדות, במאמץ לאזן את תקציביהן. (בתוך האוניברסיטה, התוכניות הללו נקראות תוכניות חוץ תקציביות). אני, שהגעתי מישראל, הנחתי שההוראה באנגלית בגרמניה נועדה למשוך סטודנטים זרים שישלמו שכר לימוד ריאלי, כדי להגדיל את ההכנסות של האוניברסיטאות ו/או להקטין את ההוצאה הציבורית עליהן. אבל כאמור, בגרמניה הלימודים מסובסדים גם עבור זרים; אפילו תוכניות העשרה יקרות פתוחות בפניהם ללא תשלום.
מאז הביקור בארלנגן למדתי עד כמה רחבה התופעה הזו באירופה. חלק גדול מהתוכניות לתואר שני עוברות לאנגלית, לפחות במדעי המחשב ותחומים קרובים. מכיון שבתוכניות לתואר שלישי אין בדרך כלל חובת קורסים משמעותית, גם תוכניות לתואר שלישי פתוחות בפני מי שאנו יודע את שפת המקום. מכרים סיפרו לי על תוכניות כאלה בהולנד, בנורווגיה, ובעוד מקומות בגרמניה (למשל אאכן, פרייבורג וסאארברוקן). בחלק מהאוניברסיטאות, כמו בסאארברוקן, גם חלק ניכר מהקורסים לתואר ראשון מועברים באנגלית, אם כי לא כולם (ולכן אני מניח שקשה עדיין ללמוד תואר ראשון באירופה בלי לדעת את שפת המקום).
המעבר לאנגלית באירופה מתבצע בהמשך לשני מהלכים קודמים: תוכנית ארסמוס למימון חילופי סטודנטים בתוך אירופה, ותוכנית להומוגניציה של מבנה התארים האקדמיים. מטרת התוכנית להומוגניציה של מבנה התארים היא, כמו תוכנית ארסמוס, להקל על סטודנטים לעבור מארץ לארץ במהלך הלימודים. בעבר הלא רחוק רווחו באירופה כמה מבנים של תארים, והמצב הזה הקשה על תלמידים ללמוד תואר אחד בארץ אחת ולהמשיך את לימודיהם לתואר מתקדם בארץ אחרת. למשל, בבריטניה היה נהוג מבנה תארים דומה לישראלי, אבל בגרמניה וצרפת רוב הסטודנטים למדו לתואר שנקראה דיפלומה, שהוא מין אמצע הדרך בין תואר ראשון ושני. האיחוד האירופי החליט שכל המדינות החברות בו צריכות לעבור למודל הבריטי.
שלושת השינויים הללו ביחד, ארסמוס, ההומוגניצזיה של התארים, והמעבר לאנגלית בעיקר בתואר שני, חוברים למהפיכה של ממש באוניברסיטאות באירופה. הן הופכות מאוניברסיטאות שהרכב הסטודנטים בהן הומגני לאוניברסיטאות קוסמופוליטיות עם הרכב סטודנטים מגוון מתוך אירופה ומחוצה לה. הפתיחות לזרים גם מעלה את רמת הסטודנטים, מכיוון שאוכלוסיית הנרשמים הפוטנציאלית גדלה בהרבה. הרכב הסטודנטים באוניברסיטאות האירופיות הופך לדומה להרכב הסטודנטים באוניברסיטאות המחקר המובילות בארה"ב.
לשינויים שעוברים על האוניברסיטאות באירופה יש מספר גורמים: שאיפה פוליטית של האיחוד האירופי לנייד אוכלוסיה בתוך אירופה ולהפוך את אירופה ליותר הומוגנית (השאיפה הזו הניבה את ארסמוס ואת התוכנית להומוגניציה של מבנה התארים), ושאיפה של האוניברסיטאות להעלות את רמת הלימודים על ידי הרחבה משמעותית של מאגר המועמדים ללימודים. בחלק ממדינות אירופה שחוששות מהצטמקות האוכלוסיה, כמו בגרמניה למשל, המעבר לאנגלית גם מעודד הגירה פנימה של אוכלוסיה משכילה, שהמדינות מעוניינות בה.
התוכניות הללו פתוחות כמובן גם לישרא
לים, וחלק מהאוניברסיטאות באירופה, כמו ארלנגן למשל, פועלות באופן נמרץ על מנת לעודד ולמסד חילופי סטודנטים.
בארץ לעומת זאת, מכון וייצמן הוא למיטב ידיעתי המוסד היחיד שפתוח לזרים בצורה דומה.
חבל בעיני שבשעה שעמיתינו באירופה עסקו ועוסקים בפיתוח תוכניות לימודים חדשות שעיקר תכליתן היא להעלות את הרמה האקדמית, אנחנו בישראל נאלצנו לעסוק בפיתוח תוכניות לימודים שעיקר תכליתן הוא להתמודד עם המצוקה התקציבית ועם התקרות הנמוכות של מספר הסטודנטים המסובסדים. אני מקווה שגם האוניברסיטאות בארץ יפָּתחו באופן דומה לסטודנטים זרים; יש לנו הרבה מאוד מה להציע מבחינת האיכות, אבל אנחנו צריכים להתמודד עם שאלת שפת ההוראה, להפחית את שכר הלימוד לתואר שני ושלישי (אחרת אין לנו סיכוי להתחרות עם אירופה ועם ארה"ב על סטודנטים זרים), ולקבל את המשאבים הדרושים. המשאבים הדרושים יכולים להיות מנותבים דרך סבסוד שכר הלימוד כמו באירופה או דרך מענקי מחקר גדולים כמו בארה"ב; גם באירופה וגם בארה"ב הממשלות מסבסדת באופן מסיבי לימודים של סטודנטים זרים לתארים שני ושלישי. שינוי כזה ישרת לא רק סטודנטים זרים, אלא בעיקר את הסטודנטים הישראלים שילמדו עמם, ברמה אקדמית משופרת ובסביבה אנושית מעשירה.