אחד הדברים שאני אוהב ב-MIT הוא שלא רק עושים כאן מדע, אלא גם רואים את המדע בעיניים. יש הרבה מעבדות עם קירות זכוכית למסדרונות ציבוריים או עם חלונות חיצוניים גדולים. כשאתה עובר במסדרון, או מחוץ לבניין, אתה רואה את המעבדה בצד השני של הזכוכית. את התמונה הבאה צילמתי מהמסדרון הראשי של MIT (שנקרא המסדרון האינסופי, למרות שהוא כמובן לא כזה). זו מעבדת סטודנטים לתואר ראשון בהנדסת חומרים. (הקליקו על התמונות כדי לראות גרסאות גדולות שלהן.)
התמונות הבאות הן של מעבדה מרשימה בהרבה מבחינה ויזואלית, אחת ממעבדות המחקר בפיזיקה והנדסת חשמל. גם כאן זו מעבדה עם קירות זכוכית למסדרון, אם כי נידח יותר. אבל בהחלט למסדרון ציבורי.
כמובן שלא לכל המעבדות יש קירות זכוכית או חלונות שאפשר להציץ לתוכם מבחוץ. יש המון שמבחוץ אי אפשר לדעת בכלל מה קורה בהן, כמו למשל המעבדה שהדלת בתמונה מובילה אליה (אבל עדיין אפשר לדעת שאיזשהו ניסוי בלייזר אינפרה אדום מתרחש בה ממש עכשיו).
באוניברסיטת תל-אביב יש גם המון מעבדות, וגם בהן עושים המון מדע, אבל למרות שעברתי אלפי פעמים במסדרונות הראשיים של הפקולטות למדעים מדוייקים ולהנדסה, אף פעם לא הציצה אלי מעבדה מאחורי קיר זכוכית.
מה זה משנה? הכי חשוב, זה נותן לסטודנטים בתחילת הדרך ולסטודנטים בתחומים אחרים תמונה ויזואלית של מה זה מדע נסיוני. זה מפחית את האי ודאות ומגדיל את הבטחון העצמי להירשם ללימודים בתחומים הללו. אבל זה גם נותן למבקרים ולחברי סגל בתחומים אחרים תחושה יותר ברורה של מה קורה במוסד. יש הבדל בין לדעת באופן עקרוני שפעילות מסויימת מתקיימת ובין לראות אותה בעיניים.
כמובן שלראות מעבדה זה הדרך השטחית ביותר להתרשם ממה קורה בה. דרכים יותר ענייניות הן לדבר עם מי שעובד בהן, אולי לקרוא על התוצאות המדעיות של המעבדה. אבל למרות השטחיות, טוב שרואים מעבדות. מדע צריך גם לראות, לא רק לעשות.
מעבדות עם קירות זכוכית הן לא הדרך היחידה שבה רואים את הפעילות המדעית באופן ויזואלי. דרך אחרת היא לוחות המודעות. הנה חלק של לוח. חלק מהמודעות הן על הרצאות ופעילויות מדעיות אחרות ,וחלק על פעילויות חברתיות. את הלוחות הללו מפנים כל סוף שבוע, והלוח הזה צולם ביום שני בצהריים (תחילת השבוע). רק מקצב ההתמלאות של הלוחות הללו אפשר להרגיש את היקף הפעילות.
החיים באקדמיה 
תגובות
במקום שחשוף למבטי סקרנים. קשה לא לשים לב כשמישהו מביט בך, וזה גורע מתשומת הלב לעבודה.
כן, אני מניח שזה עשוי לעצבן, בייחוד אם יש תנועה גדולה של צופים או אם אי אפשר לפעמים להיות במקום פחות חשוף. אבל מצד שני, ככה העובד (או התלמיד) יכול בעצמו לצפות על העוברים ושבים, וזה דווקא נחמד.
ביחס לתשומת הלב למחקר או למידע ממכיר נתון – מתרגלים ולא מרגישים במתבוננים.
אבל יודעים שהם שם.
אבל יש גם כאן מרכיב של שליטת המערכת באדם העובד הוא חייב לעבוד.
יש פגיעה בפרטיות ולפני שאתה מתגרד את מעיף מבט בחלון.