עיתון סטודנטים ב-MIT

בשיעור אתמול התפתח דיון קצר על היבט מסויים של תוכנה בשם Adobe InDesign (מה היא עושה כאשר בקובץ יש קישור לקובץ חיצוני שלא נמצא). הנושא עניין במיוחד שני סטודנטים, ניק וג'ון, שסיפרו שהם עצמם משתמשים בתוכנה הזו בעיתון הסטודנטים של MIT. אחרי שעה בערך ניק שלח לי דואר אלקטרוני עם הבהרה לגבי התוכנה. בהתכתבות שהתפתחה הסתבר לי שניק הוא העורך הראשי של העיתון, וג'ון הזמין אותי לבקר במערכת בערב, כאשר הם יעבדו על העיתון של מחר.

אני קורא את העיתון, The Tech, לעיתים קרובות, וכשהייתי סטודנט קראתי בו אפילו יותר. לכן שמחתי על ההזדמנות להבין איך הוא פועל, הלכתי לבקר.

העיתון יוצא לאור פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושישי. הוא מחולק חינם בקמפוס, זמין גם באינטרנט, ואפשר לקבל אותו גם בדואר בתשלום (אני מניח שרק בוגרים והורים חותמים על העיתון). זה עיתון ממש, עם חדשות מהקמפוס ומהעולם (חדשות חיצוניות לקוחות מעיתונים גדולים, בעיקר הניו יורק טיימס), ביקורות, דעות, קריקטורות, וכיסוי נרחב של ספורט, בעיקר של נבחרות וספורטאים שמייצגים את MIT. העיתון יוצא ברציפות מ-1881. יש ב-MIT עוד שני עיתוני סטודנטים, גם הם ותיקים אבל לא עד כדי כך, שיוצאים לאור בתדירויות יותר נמוכות. כדאי לבקר באתר של העיתון כדי להתרשם ממנו, גם מהגרסה המקוונת וגם מגרסת הנייר (שזמינה כקובץ PDF).

כשהגעתי למשרדים של העיתון, בסביבות שבע בערב, מצאתי במערכת את ניק, העורך הראשי, וכמובן עוד כמה סטודנטים שעבדו על העיתון של מחר (אבל ג'ון שהזמין אותי לא היה). הם בדיוק סיימו ארוחת טייק אווי וחזרו לעבודה. ניק הראה לי את המערכת ואת חדר השרתים, שסטודנט עייף ישן בו.

אחר כך הוא הראה לי את התוכנות שהם משתמשים בהן ואת צורת השימוש בהן. הם עורכים את העיתון בתוכנת עימוד נפוצה של Adobe שנקראת InDesign, ועורכים את הטקסט והתמונות בשתי תוכנות אחרות של Adobe. לניהול הקבצים הם משתמשים במערכת ניהול תוכן מסחרית שמתממשקת לתוכנות של Adobe. אבל חלק מהקוד של המערכת הזו פתוח, והם (בעיקר ג'ון) הוסיפו למערכת הזו תכונות נוספות, כמו השוואת גרסאות שונות של מאמר בעריכה. את הגרסה המקוונת של העיתון הם מפיקים אוטומטית מתוך הקבצים שהתוכנות של Adobe שומרות; תוכנה שנכתבה על ידי סטודנטים שפעילים בעיתון מפענת את הקבצים, מעבירה אותם לפורמט ארכיוני שהעיתון משתמש בו, שומרת את הפורמט הזה במסד נתונים, ומפיקה ממסד הנתונים את הגרסה המקוונת של האתר.

העיתון משתמש בעוד תוכנה שנכתבה על ידי סטודנטים, חוץ מהתוכנה שיוצרת את אתר האינטרנט של העיתון. למשל, תוכנה שניק כתב חיברה דפים סרוקים של גליונות ישנים לגליונות שלמים (כל הגליונות של העיתון, יותר מ-125 שנה, מופיעים באתר ואפשר לחפש בהם טקסט).

אחר כך עברנו לשוחח על העיתון באופן יותר כללי. כששאלתי כמה סטודנטים עובדים בעיתון, ניק צחק. זו שאלה שאין לה תשובה. הוא עצמו נמצא שם כל הזמן, אבל כמובן שיש הרבה סטודנטים שפעילים בעיתון, אבל פחות. חלק מתפקדים ככתבים, חלק כעורכים, צלמים, מתכנתים, וחלק עוסקים ביותר מפעילות אחת. (אני מניח שבלי לשרוץ בעיתון כל הזמן בשנתיים הראשונות ללימודים, ניק לא היה מתמנה לעורך ראשי בשנה השלישית ללימודיו.) לעיתון יש הכנסה שנתית של בערך 120 אלף דולר מפרסומות, והוצאות של בערך 100 אלף: בערך חצי על הדפסת העיתון והפצתו בקמפוס, עוד 30 אלף בערך לרשיונות תוכנה, והשאר לציוד וכל מיני. חוץ מהדפסת העיתון והפצתו בקמפוס, העיתון לא משתמש בשום שירותים חיצוניים. כל הפעילות מתנהלת על ידי סטודנטים בהתנדבות: הפעלת המחשבים והשרתים, התכנות, העימוד, ניהול המודעות, הכל. למרות הסכומים הלא קטנים שזורמים בעיתון, העיתון הוא פעילות סטודנטיאלית ולא עסק. במקרה הזה, הפעילות ממש רווחית ולא זקוקה לתמיכה מהמוסד פרט למשרדים, אבל יש פעילויות סטודנטיאליות שהמוסד תומך בהם כספית.

בעיני זה היה מקסים לראות את האנרגיה והשאיפה למקצוענות. גם העובדה שבחור כמו ניק, שלומד מדעי המחשב ובעוד שנה וקצת יהיה מהנדס תוכנה, יכול לחוות במהלך הלימודים עריכה של עיתון, משמעותית בעיני. לא רק כהתנסות קצרה או חד פעמית, אלא כפעילות מתמשכת במהלך שלוש או ארבע שנים, ותוך כדי אחריות שהעיתון אכן יגיע לבית הדפוס בשתיים בלילה פעמיים בשבוע. העובדה שהפעילות הזו היא חלק ממסורת ארוכה מסייעת מאוד לייצר מסגרת אפקטיבית ולתת משמעות להשקעה של הסטודנטים. זה לא אומר שסטודנטים לא פעילים במסגרות יותר צעירות (למשל, ארגון הסטודנטים הישראלים צעיר אבל פעיל מאוד השנה), אבל ההמשכיות מועילה.

למיטב ידיעתי, באוניברסיטת תל-אביב אין שום דבר דומה. יש עיתון סטודנטים, "תזה", אבל יוצא לאור רק כמה פעמים בשנה, אין לו אתר אינטרנט, ואני לא חושב שהוא מופק במלואו על ידי סטודנטים, אלא רק התוכן מופק על ידי סטודנטים. גם אתר האינטרנט של אגודת הסטודנטים עצמו נבנה על ידי חברה מסחרית, לא על ידי הסטודנטים עצמם. זה חבל.

באופן יותר כללי, בארץ החוויה של לימודים באוניברסיטה היא לא חוויה טוטאלית כמו בארצות אחרות. אני לא חושב שיש איזושהי פעילות סטודנטיאלית שמושכת סטודטים לרמת פעילות כמו זו של עורכים ב-The Tech, שעובדים על העיתון עד שתיים בלילה פעמיים בשבוע (ולפעמים הרבה מעבר לזה). כמובן שאפשר למצוא לזה סיבות, והסבירות ביותר הן שבארץ אנרגיית הנעורים הזו מפעילה בדרך כלל דברים אחרים (את הצבא), ושחלק גדול מהסטודנטים עובדים, בעוד שבמוסדות כמו MIT הסטודנטים ככלל לא עובדים, ולכן יש להם יותר פנאי שאת חלקו הם מפנים לפעילויות סטודנטיאליות.

אבל הסיבות הללו לא מסבירות את ההבדלים בין תל-אביב ל-MIT באופן מלא, ואני מקווה שאולי פעילות הסטודנטים בתל-אביב תגדל משמעותית. ראשית, יש באוניברסיטאות בארץ אוכלוסיה לא קטנה של עתודאים ועתודאיות, שיש להם בדיוק את אותה אנרגית נעורים כמו לסטודנטים ב-MIT, והם בני 18-21 ולא בני 21-24. שנית, ייתכן מאוד שגם בארץ יש אוכלוסית סטודנטים משמעותית שיכולה לשרוד כלכלית בלי לעבוד במהלך הלימודים; גם בארצות הברית הלימודים יקרים (הרבה יותר מאשר בארץ) והחיים בקמפוס יקרים. אבל סטודנטים רבים מוכנים לקחת הלוואות ומשפחות רבות תומכות בבנים ובנות לומדים בהיקף גדול כדי שהלומדים לא יצטרכו לעבוד. גם טיולים ממושכים בדרום אסיה או דרום אמריקה, לפני, אחרי, או במהלך הלימודים מראים שיש לסטודנטים ישראליים רבים משאבים שהם יכולים, אם רצו בכך, להפנות ליצירת יותר פנאי.

אמנם בארץ הצבא מספק לחלק מהצעירים חוויות משמעותיות שאינן קשורות בקריירה העתידית שלהם. אבל לפעילות סטודנטיאלית כמו בקמפוס אמריקאי יש יתרונות גדולים על החוויות הצבאיות של צעירים בארץ. ראשית, החוויה היא של פעילות אזרחית ולא צבאית. שנית, החוויה היא בסביבה לא היררכית. בעיתון של MIT יש היררכיה פנימית מסויימת, כמו בכל ארגון אפקטיבי, אבל אין היררכיה חיצונית. אין אף "מבוגר" שאינו סטודנט שאחראי על העיתון; הפעילות שייכת לגמרי לסטודנטים. אבל ההבדל החשוב ביותר הוא שבקמפוס האמריקאי הסטודנט בוחר במה לעסוק (אם בכלל). ניק בחר לכתוב ולערוך ולתכנת בעיתון, אבל הוא גם יכול היה לבחור לשחק ולביים בקבוצת תיאטרון (גם בלי ללמוד בחוג לתיאטרון), או לנגן בתזמורת, או להשתתף בנבחרת פוטבול. כמובן שהוא היה צריך להפגין יכולות מתאימות לכל פעילות, אבל בשום מקרה לא דרושה יכולת מקצוענית ממש, רק יכולת סבירה ורצון להשתתף.