כנס באטלנטה

את הימים האחרונים ביליתי בכנס מדעי באטלנטה, ביחד עם שני דוקטורנטים שאני מנחה, שהגיעו מתל-אביב על מנת להשתתף ולהרצות בכנס (אני הגעתי משבתון בבוסטון).
נושא הכנס היה עיבוד מקבילי בחישובים מדעיים. כמו רוב הכנסים המדעיים, הכנס הזה הוא חלק מסדרה, במקרה הזה סדרה שמקיימת כנס פעם בשנתיים. אני משתתף בכנסים של הסדרה הזו כבר הרבה שנים, מאז שהייתי דוקטורנט.
להשתתפות בכנס כזה יש כמה היבטים. היבט אחד הוא הרצאה בכנס. השנה אני עצמי לא הרציתי, אבל שני סטודנטים שלי הרצו על עבודות משותפות איתי (וגם הציגו פוסטר על עבודה משותפת אחרת של שלושתנו). היבט אחר הוא השתתפות בארגון הכנס, היבט שהתבטא עבורי השנה בארגון שני מושבים של הרצאות. מושב כזה כולל כמה הרצאות (ארבע בכנס הזה) בנושא ממוקד מסויים.
היבט לא פחות חשוב הוא האזנה וצפיה בהרצאות של חוקרים אחרים אודות תוצאות המחקרים שלהם. ההרצאות הללו מאפשרות לדעת על מה חוקרים אחרים עובדים ולהבין את השיטות והתוצאות שלהם. בדרך כלל המידע הזה זמין גם במאמרים, אבל הרצאה של חוקר או חוקרת מאפשרת להבין את מחקרו/ה טוב יותר ומהר יותר מאשר קריאת מאמר, ומאפשרת לשאול שאלות. ההבדל דומה להבדל בין קריאת ספר לימוד לבין השתתפות בקורס שיש בו גם הרצאות ותרגולים.
אבל ההיבט שהוא אולי הכי חשוב הוא המפגש עם עמיתים. בכנס השתתפו 380 חוקרים וסטודנטים, שמתוכם היכרתי 60 (ספרתי). עם חלק מה-60 הללו יש לי היכרות של שנים, עם חלקם עבדתי ופרסמתי מאמרים, ועם חלק יש לי היכרות שטחית מפגישה או שתיים. האנשים הללו הם האנשים שקוראים את המאמרים שלי, שאני קורא את המאמרים שלהם, ואנחנו מלמדים בקורסים את הרעיונות אחד של השני. כמובן שלא כל המכרים המקצועיים שלי השתתפו בכנס, אבל אלה שפגשתי היוו חלק משמעותי ממכרי.
בין 380 המשתתפים בכנס, אני ושני הסטודנטים שלי היינו הישראלים היחידים. השתתף עוד ישראלי לשעבר, שלמד ועובד בארה"ב, ועוד אמריקאי שהוריו הם ישראלים שהיגרו לארה"ב. אני לא חושב שאי פעם פגשתי ישראלי או ישראלית בכנסים מהסדרה הזו. פגשתי בכנס הזה מכרים אמריקאים, הולנדים, גרמנים, נורווגי אחד, שוודים, צרפתים וצרפתיות, יפנים, הודים, ואולי שכחתי כמה, אבל לא ישראלים. (אני מתייחס למיקום הנוכחי של מכרי, לא לארץ המוצא שלהם; בין המכרים האמריקאים שפגשתי השבוע היו צרפתים, אתיופים, נורווגים, סינים, יוונים, תורכים, וגם ישראלי אחד, ובטח עוד כמה מוצאים ששכחתי.) הנקודה הזו חשובה. אי אפשר לעסוק במדע בלי מפגשים פנים אל פנים עם עמיתים בכנסים ובאירועים אחרים, ממש כפי שאי אפשר לעשות עסקים גלובליים בלי להפגש אף פעם עם לקוחות, ספקים, ושותפים עסקיים. מכיון שהקהילות המדעיות הן גלובליות, מפגשים של מדענים דורשים מרוב המשתתפים להרחיק מביתם.
המצב שלי, שבו אני חלק מקהילה מדעית שאין בה ישראלים אחרים, הוא אולי קצת קיצוני, אבל לא ייחודי. גם בקהילות מדעיות שיש בהן כמה ישראלים הישראלים הם בדרך כלל מיעוט קטן. מה שמגדיר קהילה מדעית הוא לא תחום רחב, כמו מדעי המחשב או כימיה, אלא גרעין של שיח מדעי, חוקרים שקוראים מאמרים אחד של השני, מגיבים ומשפרים תוצאות, ומתעניינים באותן שאלות. יש קהילות גדולות ויש קהילות קטנות, אבל כולן גלובליות, בכולן מספר המשתתפים מכל איזור גיאוגרפי הוא קטן, ולכן כולן דורשות נסיעות על מנת להיפגש עם עמיתים.
למפגש פנים אל פנים יש מספר תוצאות חשובות. תוצאה אחת היא הרגשת השתייכות לקהילה מקצועית, הרגשה שיש מי שקולט את הרעיונות שלי. כנס כזה, שבו אנשים מביעים הערכה לעבודתי, מזכירים עבודות ישנות שלי (בכנס הזה דוברים הזכירו עבודות שלי שאת חלקן עשיתי כדוקטורנט), מעניק לי מוטיבציה להמשיך לעבוד בתחום. תוצאה שניה, יותר חשובה, היא יצירת גרעינים של שיתופי פעולה עתידיים. כמעט כל המחקרים שביצעתי עם חוקרים אחרים התחילו מפגישה פנים אל פנים בכנס. תוצאה שלישית, לא פחות חשובה, היא רעיונות חדשים. החשיפה תוך פרק זמן קצר לעשרות רעיונות חדשים של אחרים גורמת לכך שצצים לי רעיונות חדשים, חלקם הגדול מתוך אינטראקציה בין מה שידעתי קודם ובין דברים חדשים שלמדתי בכנס. גם ההתמקדות הכמעט מוחלטת במחקר לכמה ימים, כשתשומת הלב שמקדישים להיבטים אחרים של העבודה (כמו הוראה) ולמשפחה פוחתת, מסייעת כנראה לרעיונות לצוץ.