שיעור תענוג

השיעור שלי היום הצליח הרבה יותר מהרגיל. הצלחתי להפעיל את הסטודנטים ולגרום לכולם (ממש) לדבר בשיעור, מה שלא קורה בדרך כלל.

לפני שאספר על השיעור הזה, צריך להסביר את ההקשר. הסמסטר אני מדריך קבוצת תרגול בקורס שנקרא "עקרונות מערכות מחשב" (ב-MIT כולם מתייחסים לקורסים לפי המספר, והמספר של הקורס הזה הוא 6.033). זה קורס חובה במדעי המחשב שהחומר שמועבר בו מקביל בערך לחומר בקורס "מערכות הפעלה" שלימדתי כמה פעמים באוניברסיטת תל-אביב. אבל שני הקורס כאן מועבר בצורה מאוד שונה. הקורס מורכב משתי הרצאות בשבוע (215 סטודנטים ביחד), שני תרגולים בקבוצות של בערך 20, ועוד פגישה שבועית מסוג משתנה ביום שישי. כל שיעור/תרגול/פגישה נמשך 50 דקות, וכל יום יש לסטודנטים הרצאה, תרגול, או פגישה. ההרצאות מועברות על ידי שני חברי סגל, שגם אחראים לקורס באופן כללי. התרגולים מועברים על ידי 5 חברי סגל בכיר, שכוללים הסמסטר שני פרופסורים, שני חוקרים, ואותי (פרופ' אורח), שכל אחד מהם מדריך שתי קבוצות תרגול. חמישה עוזרי הוראה עוזרים בבדיקת מטלות, בקיום שעות קבלה (עזרה יחידנית לסטודנטים), ובהעברת חלק מהפגישות של יום שישי. בנוסף לכל אלה יש גם שני מדריכי כתיבה טכנית, שמעבירים חלק אחר של הפגישות ביום שישי ובודקים חלק אחר מהמטלות.

העובדה שהתרגולים בקורס הזה מועברים על ידי חברי סגל בכיר ולא עוזרי הוראה מייחדת את הקורס הזה; חוץ מקורס המבוא למדעי המחשב, אין עוד קורסים במדעי המחשב שנהנים מכמות משאבי הוראה כזו, ובשאר הקורסים תרגולים מועברים על ידי עוזרי הוראה (דוקטורנטים ומסטרנטים), כמו בתל-אביב.

הסיבה להשקעה המסיבית הזו היא ששיעורי התרגול מוקדשים לדיון במאמרים חשובים בתחום, ולא לפתרון תרגילים. ניהול דיון כזה מצריך נסיון מצטבר שלעוזרי הוראה עדיין אין. התלמידים אמורים לקרוא כל מאמר לפני השיעור, לעיתים גם להגיש מטלה כתובה קצרה בנושא המאמר, ולהשתתף בדיון על המאמר בכיתה. למרות שכל המאמרים עוסקים באותו תחום (בעיקר מערכות הפעלה ורשתות תקשורת), הם מגוונים, הכל ממאמרים פילוסופיים וכלה במאמרים טכניים מאוד. על המאמרים הפחות טכניים קל יחסית לנהל דיון, אבל על המאמרים היותר טכניים קשה יותר לנהל דיון בהשתתפות פעילה של רוב הסטודנטים, אפילו בקבוצה קטנה. מאמר טכני כזה מתאר בדרך כלל מנגנון מסובך, וחלק מהתלמידים מגיעים לשיעור כשהם עדיין לא מבינים את המנגנון. הצורך להסביר את המנגנון מביא את השיעור לפורמט קרוב יותר להרצאה מאשר לדיון. גם כאשר ניסיתי לקיים דיון פעיל במצבים כאלה זה לא כל כך הצליח, מכיון שכמעט רק התלמידים שהבינו את המאמר היטב השתתפו בדיון (לפחות זה מה שהנחתי).

הבוקר, כאשר הרהרתי כיצד להעביר את השיעור, הייתי מוטרד מכך שמספר התלמידים שמשתתפים בדיון באופן פעיל ירד לאורך הסמסטר. יש לי כמה השערות לגבי זה. יתכן שבתחילת הסמסטר כולם הגיעו מוכנים לשיעור ויכלו להשתתף, וכעת חלק מהתלמידים מגיעים לא מוכנים ושותקים. אולי גם הנושאים הפכו ליותר טכניים וחלק מהתלמידים מתקשים יותר להבין אותם למרות שהם מתכוננים. ואולי הדומיננטיות של התלמידים הפעילים יותר משתיקה את האחרים. אבל בכל מקרה חשבתי שחשוב להיחלץ מהמצב הזה.

מה שעשיתי היה לקיים debate. אני לא בטוח מה המלה המתאימה בעברית. באנגלית המונח הזה מתייחס לויכוח מובנה, שבו כל צד מעלה טענות ולאחר מכן כל צד מגיב לטענות של הצד השני. יש בארצות הברית תחרויות debating בבתי ספר, כדי לחזק את יכולת הביטוי והטיעון של ילדים ובני נוער. בתור דוקטורנט השתתפתי פעם ב-debate כזה, שהיה אירוע חצי טכני וחצי בידורי במפגש של דוקטורנטים (זכיתי, כשאני מגן על טיעון שבאמת האמנתי בו אז אבל התברר לאחר כמה שנים כשגוי).

המאמר שדנו בו היום הוא מאמר די ישן, בן 25 שנה, שמציג עיקרון לתכנון מערכות מחשב. בניתי שתי סיטואציות ולכל אחת שני פתרונות הפוכים, שאחד שנוקט בעיקרון שהמאמר מציע והשני מתעלם ממנו. חילקתי את התלמידים לארבע קבוצות (בעצמי, כדי שבכל קבוצה יהיו גם תלמידים פעילים וגם כאלה שלא שמעתי עדיין) שכל אחת היתה צריכה להגן על אחד מארבעת הפתרונות. הם קיבלו דף הסבר, קראו אותו במשך חמש דקות, ואז כל קבוצה דנה במשך 20-25 דקות בטיעונים שהיא תציג. בזמן שהם דנו בטיעונים עברתי בין הקבוצות, הקשבתי להם, עניתי על שאלות, ולפעמים הצעתי טיעונים משלי (בעיקר לקבוצות שהגנו על פתרון שמתעלם מהעיקרון שבמאמר, שלהן היה יותר קשה למצוא טיעונים). לאחר מכן ביקשתי מהם להציג את הטיעונים שלהם, כשאני קובע את סדר הדיבור, גם בתוך הקבוצות, כדי לשמוע את גם את התלמידים השקטים. זה לקח בערך עוד רבע שעה, ואז התפתח דיון קצר ובסוף השיעור הבעתי את דעתי וסיפקתי להם מידע נוסף על איך הסיטואציות הללו נפתרו בפועל.

תענוג. שמעתי את כולם מדברים, מביעים את דעתם, גם במהלך הדיון בתוך הקבוצות וגם בשלב הצגת הטיעונים. כל התלמידים שהיו שקטים עד עכשיו הפתיעו אותי לטובה. כאשר תלמיד שותק בכיתה, אני לא יודע אם זה מביישנות או מחוסר בקיאות בחומר, ואני כנראה מניח שזו תערובת, אם לא חוסר בקיאות טהור. לכן היה כל כך מועיל לשמוע אותם, לראות שכולם יודעים על מה הם מדברים. ברור שרמת הבקיאות שלהם בחומר לא אחידה, אבל הם יותר בקיאים ממה שחשבתי והבדלי הרבה ביניהם לא גדולים כמו שהערכתי עד עכשיו.

אני לא חושב שאני יכול לחזור על הפורמט הזה שוב בקורס הזה, אולי עוד פעם אבל לא יותר. אני מקווה שאמצע דרכים אח�
�ות להפעיל אותם, אבל גם אם לא אמצא, השיעור הזה הועיל לכולם מאוד. (כפי שהסברתי, במאמרים יותר טכניים זה יותר קשה להימנע מגלישה להרצאה ו/או דיון עם מי שמוכן לחשוף את ההבנה או חוסר ההבנה שלה/שלו.)
אני חייב לציין שהייתי מודע לכך שחשוב להפעיל את התלמידים, ושאפשר לנסות להפעיל אותם באמצעות דיון מובנה, אבל עד עכשיו לא מצאתי הזדמנות לעשות זאת. מה שדחף אותי לנסות היום היה שילוב של שלושה גורמים: מאמר שלא הצריך הסברים טכניים מצידי, והעובדה ששיעורי תרגול שעיקר מטרתם הוא השתתפות פעילה התדרדרו להשתתפות משמעותית של רק שניים שלושה תלמידים.

בין הקוראים ימצאו בוודאי כאלה שיחשבו שמובן מאליו שכך צריך לנהל שיעור או תרגול ושידוע שלימוד פעיל הוא אפקטיבי יותר מהאזנה להרצאה. גם אני יודע את זה בתיאוריה כבר הרבה זמן, ולמרות זאת לא מימשתי את זה עד עכשיו. בהרבה קורסים יש הרבה חומר שצריך להעביר (או שלפחות אני חושב שצריך ואפשר להעביר), ובפורמט של הרצאה אפשר לכסות יותר חומר מאשר בכל פורמט אחר. אולי הסטודנטים לא לומדים כל כך הרבה, אבל את זה אני כמרצה לא יודע באותו רגע; אני מרגיש שבגלל שאמרתי את הדברים החשובים הם למדו אותם. לפחות בתחומי המדעים, המתימטיקה, וההנדסה יש כמות אדירה של ידע שחשוב להעביר לסטודנטים, וזה לא קל לוותר וללמד פחות חומר אבל בצורה יותר פעילה. לפחות היום הצלחתי.