המוחות לא ברחו (אבל הם לא פה)

דן בן-דוד מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל-אביב העלה לאתר שלו מאמר מעניין שכותרתו "ניקוי ראש: בריחת מוחות אקדמאיים מישראל". באתר יש את המאמר המלא, וגם תקציר בן 4 עמודים בעברית (ובאנגלית).

בן-דוד מראה שהיחס בין מספר חברי הסגל באוניברסיטאות (מרצים ופרופסורים) ובין גודל האוכלוסיה בארץ יורד כמעט בהתמדה במשך יותר משלושים שנה, החל מ-1973. המספר ירד מ-134 לכל 100,000 תושבים לאיזור ה-70. הסיבה היחידה לכך היא שחיקה ארוכה וקשה בתקצוב ההשכלה הגבוהה והמחקר האקדמי בארץ. מספר הסטודנטים הוכפל באותה תקופה.

אחת התוצאות של התהליך הזה, מעבר לשחיקה במחקר וההשכלה בארץ, היא הגירה מסיבית, בעיקר לארצות הברית. על כל מאה חברי סגל בארץ יש עשרים וחמישה חברי סגל ישראלים בארצות הברית (הניתוח של בן-דוד זהיר ומדוייק והוא לא כולל משרות זמניות, כך שהוא לא מושפע ממורים מן החוץ בארץ ולא מושפע מביקורים והשתלמויות של ישראלים בחו"ל).

המספר הזה משקף רמת הגירה שאין דומה לה. על כל מאה אנשי אקדמיה בקנדה יש רק שנים עשרה קנדים באוניברסיטאות אמריקאיות, ואין שום מדינה אירופית שהיחס בה עולה על חמש. כלומר הגירת הפרופסורים והמרצים מישראל לארה"ב גדולה ביותר מפי חמש מההגירה מאיזושהי ארץ אירופית.

יש כמובן קשר בין הדברים. האוכלוסיה בישראל גדלה, הכלכלה הישראלית גדלה, מספר בוגרי האוניברסיטאות גדל, אבל מספר המשרות האקדמיות לא גדל, ובשנים האחרונות הוא גם ירד. רבים מאלה שלא מצאו משרה בארץ מצאו משרה בחו"ל.

הקיצוצים התקציביים בארץ השפיעו לא רק על מספר התקנים באוניברסיטאות, אלא גם על תקציבי המחקר שעומדים לרשות מי שיש לו תקן. גם זה משפיע מאוד על הגירה. חוקר או חוקרת בתחום שדורש תקציבים גדולים (כל המדעים הנסיוניים ותחומים רבים בהנדסה) עשויים בהחלט להעדיף אוניברסיטה אמריקאית שבה יוכל/תוכל להשיג את תקציבי המחקר הדרושים.

לסיום, הערה על המונח "בריחת מוחות", שמשתמשים בו בארץ בדיון על הנושא הזה. המונח לא מוצלח. האנשים הללו לא ברחו משום דבר. חלק מהם העדיפו ללמד ולחקור בארה"ב, וחלק מהם העדיפו ללמד ולחקור בישראל, לא קיבלו משרה בישראל, אבל קיבלו משרה בארה"ב. אני מכיר אנשים משתי הקטגוריות. אבל אני לא מכיר אף אחד שברח.

כדאי לקרוא.