דממה בכיתה

בשבוע שעבר שוחחתי עם עמית ב-MIT על כך שב-MIT יש קורסים עם מספר עצום של תלמידים, בעוד שאוניברסיטת תל-אביב מקפידה על מספר תלמידים מוגבל בהרצאות. ב-MIT המספר יכול בקלות להגיע ל-150 בקורס חובה במדעי המחשב (וכולם יושבים יחד בהרצאה), ואפילו יותר בקורסי שנה א' שכל הסטודנטים חייבים לקחת (קורסי מבוא במתמטיקה, פיזיקה וכו'). בתל-אביב, לפחות במדעים מדוייקים, הרצאות מוגבלות במספר הסטודנטים, נדמה לי ש-80 (לימדתי גם כיתות קצת יותר גדולות, אבל אם המספר גבוה משמעותית מ-80 פותחים כיתה נוספת).

העמית מ-MIT אמר שהיה טוב אם גם ב-MIT היו נוקטים באותה מדיניות. חשבתי על זה קצת, ועניתי שב-MIT זה פחות חשוב. הוא היה מופתע ושאל למה.

הסיבה היא שבתל-אביב תלמידים מתלחשים בזמן השיעור. לא כולם, ולא כל הזמן, אבל מתלחשים. כמה שיש יותר תלמידים, יש יותר דיבורים בין תלמידים בזמן השיעור. ללמד כיתה של 30 בתל-אביב זה יחסית קל: יש מעט מאוד דיבורים, בגלל שיש אוירה אינטימית בכיתה (אבל גם אז שלא שאין בכלל). כיתה של 80 זה כבר קשה, כי יש הרבה לחשושים, וכיתה של 100 זה ממש מתיש בגלל הלחשושים.

בתור תלמיד בבית ספר וסטודנט, גם אני התלחשתי עם מי שישב לידי. כשהמורה ביקש שקט השתדלתי לשתוק, אבל אני לא יכול לומר שלא לחששתי בכיתה. אני לא חושב שהבנתי למה זה מפריע למורה.

זה מפריע כי זה בלתי אפשרי להתרכז במה שאתה צריך לומר כשאתה שומע אנשים אחרים מדברים. האינסטינקט הוא להקשיב להם, לחלק את הקשב שלך. זה לא משנה אם הם מדברים בשקט עד כדי כך שאתה לא יכול לשמוע אותם ברור. אם מישהו מדבר, אתה מנסה להקשיב. אחרי כמה דקות של הרצאה עם לחשושי רקע אני מבין שאני בעצם מנסה להבין מה המלחששים אומרים זה לזו במקום לחשוב על מה אני צריך להגיד. אבל בתל-אביב, לא משנה כמה פעמים אני מבקש שקט, בקורס גדול הלחשושים חוזרים. בגלל זה אי אפשר ללמד כיתות מאוד גדולות בתל-אביב.

בשיעור הראשון שלימדתי בסתיו ב-MIT, השקט הדהים אותי. היו בכיתה בערך 80 סטודנטים. השקט לא התחיל כשהתחלתי להרצות, בשתיים וחמש דקות. השקט התחיל בשתיים וארבע דקות. הסטודנטים השתתקו וחיכו שאני אתחיל לדבר. השקט נמשך כל השיעור, ובכל השיעורים הבאים בסמסטר. וגם בקורסים יותר גדולים, של 150 איש, לא שמעתי אף פעם אף אחד מדבר.

בהתחלה חשבתי שהשקט הוא מתוך כבוד למרצה. זה לא היה נכון. לפחות לא בדיוק. כאשר הסטודנטים כאן צריכים להגיב על הקורס, על המרצה, וכדומה, הם בוטים בערך כמו סטודנטים בארץ. והם לא שותקים יותר או פחות לפי הכבוד שהם רוחשים למרצה. אם המרצה לא מעניין בעיניהם, או לא עוזר להם ללמוד, הם לא באים להרצאות (בקורסים שהנוכחות בהם לא חובה, שיעור ההשתתפות הוא לעיתים קרובות באיזור החצי). אבל הם לא באים לשיעור ומדברים ביניהם.

הסטודנטים פה כן עושים דברים אחרים בזמן השיעור (בעיקר לגלוש באינטרנט עם לפטופים, כי יש רשת אלחוטית בכל הבניינים), והם כן מאחרים. הם גם יוצאים מהכיתה כאשר השיעור אמור להסתיים, גם אם המרצה עדיין מדבר. לא כולם עושים את הדברים הללו, אבל הם קורים לעיתים קרובות. יש טאבו על לחשושים, אבל לא על איחור/גלישה באינטרנט/יציאה כשהמרצה עדיין מדבר.

מה המשמעות של זה? כנראה לא הרבה. זה היבט של הבדל בין תרבויות. הבדל לא גדול, בין תרבויות לא כל כך שונות, אבל בכל זאת הבדל מוחלט, בין שום לחשושים לדי הרבה. ניסיתי לחשוב מה המשמעות של ההבדל הזה, אבל אני לא חושב שמצאתי את התשובה.

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.

תגובות

  • דפנה לוי  ביום 4 במרץ 2008 בשעה 08:43

    כנראה באמת מנסים לצמצם נוכחות בכיתה. לאחרונה הציבו דרקון בפתח אולמות במדעי הרוח, והדרקון לא מאפשר לסטודנטים חופשיים להיכנס, גם לא לקורסים בכיתות גדולות, שיש בהם נוכחות צנועה יחסית והמון מקום לאנשים שרוצים לשמוע.

    הסטודנטים האלה, אגב, מקפידים לא להתלחש. הם רק רוצים להשכיל, להרחיב אופקים, הם מרותקים בשיעור – ובכל זאת משום מה החליטה האוניברסיטה למנוע את כניסתם. אלא אם ישלמו, כמובן.

    ממתי הצטרפה האוניברסיטה למפעלות הכלכליים האלה? ואיך קרה שמרצים לא מתמלאים אושר ומשמינים שלושים קילו מגאווה כשקהל מגיע לשמוע אותם מכל הארץ?

  • מיקו  ביום 4 במרץ 2008 בשעה 11:59

    כי אני לומד ב HIT
    המכון הטכנולוגי חולון.

    אצלנו כיתות קטנות,יחס אישי, תענוג. אין בכלל את הבעיה הזאת של אובר אכלוס.

  • טלי  ביום 4 במרץ 2008 בשעה 13:58

    אם הסטודנטים קשובים ומקשיבים למרצה- הדממה מצוינת, אבל ממה שכתבת עולה תמונה שונה במקצת.

    אני הייתי מתכתבת עם חברה בזמן שעורים באוניברסיטה, אגב- התכתבויות שרובן היו אסוציאציות לדברי המרצה והפנמה עמוקה של החומר. התכתבות כנראה פחות מפריעה למרצה מהתלחשויות, אבל מה שחשוב בעיניי זה לא השקט אלא הקשב. לא מה שישבניהם של התלמידים לומדים(סליחה על הביטוי…) אלא מה שראשיהם לומדים.

  • איל  ביום 4 במרץ 2008 בשעה 15:32

    במיוחד לאחד כמוני שמפנטז על להגיע לMIT אחרי הצבא. ברוך הבא לרשימות. ותמשיך לכתוב – זה מעניין.

  • שי  ביום 4 במרץ 2008 בשעה 18:05

    ובמדעי החיים בת"א יש כיתות של 200 איש, והמצב לא כל כך נורא. אולי הלחשושים זה משהו ספציפי למתמטיקאים.

  • סיון  ביום 4 במרץ 2008 בשעה 20:59

    טלי,
    מה שכתבת הוא לב העניין. תלמידים (וגם אני כשהייתי תלמיד) חושבים על הערך מהצד שלהם. נכון שאין הבדל בין חוסר ריכוז בגלל שיחה על נושא לא קשור לשיעור ובין גלישה באינטרנט. נכון גם שלחישות על נושא השיעור עם תלמידים אחרים לא מפריעות בכלל לריכוז של התלמיד/ה.
    הנקודה היא שלחישות, גם על נושא השיעור, מפריעות לריכוז של המרצה. התכתבויות לא מפריעות לאף אחד.
    לכל השאר: תודה רבה על המשוב ועל השלמת התמונה ממקומות אחרים.

  • גיל  ביום 4 במרץ 2008 בשעה 21:45

    אני מסכים שיש לאמריקאים יותר כבוד בסיסי למרצים, אבל מבחינות רבות הם גם בוחנים אותו ואם הוא לא תקיף מספיק הם ידברו גם ידברו. תופעה די מרגיזה היא שסטודנטים עוסקים כל השיעור בSMS אחד עם השני ועם אנשים מחוץ לכיתה.

  • איתי  ביום 6 במרץ 2008 בשעה 01:52

    בארץ יש המון מרצים שבשבילם הלימוד הוא טורח מעיק, שאותו הם מנסים לצמצם למינימום. התוצאה היא הרצאות יבשות, לא עדכניות, שנותנות הרגשה של זלזול. איך זה ב-MIT?

    וחוץ מזה – אצלנו בטכניון תוכל למצוא קורסים רבים שבהם יש יותר מ-100 סטודנטים בכתה… בת"א יש לכם כנראה יותר כסף 🙂

  • שרון  ביום 8 במרץ 2008 בשעה 11:23

    אתה צודק. גם כאן באדינבורו יש כעקרון דממה בשיעור. פאדיחה ממש לדבר. גם כמתרגלת שמתי לב שהם בעיקר לחוצים להקשיב מאשר לעשות כל דבר אחד. אולי זה בגלל שלמדתי משהו אינטנסיבי במיוחד ואח"כ גם תירגלתי קורסים כאלו…

    אבל מה ששכחת להזכיר זה את הצד השני. המרצים.
    לא מאחרים, לא מצלצל להם הסלולרי בשיעור, לבושים כמו שצריך, ובעיקר מוכנים להרצאה. אמנם עשיתי רק תואר ראשון בישראל, ואחריו תעודת הוראה, אבל הספקתי להבחין שמהבחינה הזו המצב בישראל קטסטרופלי. היחס לסטודנטים מחפיר, החל מהמזכירות במחלקה וכלה בסגל הבכיר.

    אחלה בלוג!

%d בלוגרים אהבו את זה: