דממה בכיתה

בשבוע שעבר שוחחתי עם עמית ב-MIT על כך שב-MIT יש קורסים עם מספר עצום של תלמידים, בעוד שאוניברסיטת תל-אביב מקפידה על מספר תלמידים מוגבל בהרצאות. ב-MIT המספר יכול בקלות להגיע ל-150 בקורס חובה במדעי המחשב (וכולם יושבים יחד בהרצאה), ואפילו יותר בקורסי שנה א' שכל הסטודנטים חייבים לקחת (קורסי מבוא במתמטיקה, פיזיקה וכו'). בתל-אביב, לפחות במדעים מדוייקים, הרצאות מוגבלות במספר הסטודנטים, נדמה לי ש-80 (לימדתי גם כיתות קצת יותר גדולות, אבל אם המספר גבוה משמעותית מ-80 פותחים כיתה נוספת).

העמית מ-MIT אמר שהיה טוב אם גם ב-MIT היו נוקטים באותה מדיניות. חשבתי על זה קצת, ועניתי שב-MIT זה פחות חשוב. הוא היה מופתע ושאל למה.

הסיבה היא שבתל-אביב תלמידים מתלחשים בזמן השיעור. לא כולם, ולא כל הזמן, אבל מתלחשים. כמה שיש יותר תלמידים, יש יותר דיבורים בין תלמידים בזמן השיעור. ללמד כיתה של 30 בתל-אביב זה יחסית קל: יש מעט מאוד דיבורים, בגלל שיש אוירה אינטימית בכיתה (אבל גם אז שלא שאין בכלל). כיתה של 80 זה כבר קשה, כי יש הרבה לחשושים, וכיתה של 100 זה ממש מתיש בגלל הלחשושים.

בתור תלמיד בבית ספר וסטודנט, גם אני התלחשתי עם מי שישב לידי. כשהמורה ביקש שקט השתדלתי לשתוק, אבל אני לא יכול לומר שלא לחששתי בכיתה. אני לא חושב שהבנתי למה זה מפריע למורה.

זה מפריע כי זה בלתי אפשרי להתרכז במה שאתה צריך לומר כשאתה שומע אנשים אחרים מדברים. האינסטינקט הוא להקשיב להם, לחלק את הקשב שלך. זה לא משנה אם הם מדברים בשקט עד כדי כך שאתה לא יכול לשמוע אותם ברור. אם מישהו מדבר, אתה מנסה להקשיב. אחרי כמה דקות של הרצאה עם לחשושי רקע אני מבין שאני בעצם מנסה להבין מה המלחששים אומרים זה לזו במקום לחשוב על מה אני צריך להגיד. אבל בתל-אביב, לא משנה כמה פעמים אני מבקש שקט, בקורס גדול הלחשושים חוזרים. בגלל זה אי אפשר ללמד כיתות מאוד גדולות בתל-אביב.

בשיעור הראשון שלימדתי בסתיו ב-MIT, השקט הדהים אותי. היו בכיתה בערך 80 סטודנטים. השקט לא התחיל כשהתחלתי להרצות, בשתיים וחמש דקות. השקט התחיל בשתיים וארבע דקות. הסטודנטים השתתקו וחיכו שאני אתחיל לדבר. השקט נמשך כל השיעור, ובכל השיעורים הבאים בסמסטר. וגם בקורסים יותר גדולים, של 150 איש, לא שמעתי אף פעם אף אחד מדבר.

בהתחלה חשבתי שהשקט הוא מתוך כבוד למרצה. זה לא היה נכון. לפחות לא בדיוק. כאשר הסטודנטים כאן צריכים להגיב על הקורס, על המרצה, וכדומה, הם בוטים בערך כמו סטודנטים בארץ. והם לא שותקים יותר או פחות לפי הכבוד שהם רוחשים למרצה. אם המרצה לא מעניין בעיניהם, או לא עוזר להם ללמוד, הם לא באים להרצאות (בקורסים שהנוכחות בהם לא חובה, שיעור ההשתתפות הוא לעיתים קרובות באיזור החצי). אבל הם לא באים לשיעור ומדברים ביניהם.

הסטודנטים פה כן עושים דברים אחרים בזמן השיעור (בעיקר לגלוש באינטרנט עם לפטופים, כי יש רשת אלחוטית בכל הבניינים), והם כן מאחרים. הם גם יוצאים מהכיתה כאשר השיעור אמור להסתיים, גם אם המרצה עדיין מדבר. לא כולם עושים את הדברים הללו, אבל הם קורים לעיתים קרובות. יש טאבו על לחשושים, אבל לא על איחור/גלישה באינטרנט/יציאה כשהמרצה עדיין מדבר.

מה המשמעות של זה? כנראה לא הרבה. זה היבט של הבדל בין תרבויות. הבדל לא גדול, בין תרבויות לא כל כך שונות, אבל בכל זאת הבדל מוחלט, בין שום לחשושים לדי הרבה. ניסיתי לחשוב מה המשמעות של ההבדל הזה, אבל אני לא חושב שמצאתי את התשובה.