MIT: קבלה, שכר לימוד, ומלגות

בארצות הברית מתחוללת כעת סערה זוטה בנושא הקרן העומדת הגדולה שיש לחלק מהאוניברסיטאות. הסערה הציבורית סובבת סביב השאלה מדוע האוניברסיטאות הללו גובות שכר לימוד גבוה כל כך אם יש להן משאבים גדולים כל כך. הקונגרס ביקש ממספר אוניברסיטאות להסביר את הנושא, והתשובות שלהן מאירות היבטים מעניינים של מערכת ההשכלה הגבוהה האמריקאית.

סוזן הוקפילד, הנשיאה של MIT, הסבירה את הנושא לאחרונה בשני פורומים שונים: בריאיון בטלויזיה בתוכנית של צ'רלי רוז (כדאי לצפות גם כדי לראות את הסגנון הנינוח והענייני של רוז, שאין לו הרבה מקבילות בארץ, בטח לא בתוכניות אקטואליה), ובאימייל לכל MIT. ברשימה הזו אני אסכם את הגישה של MIT לשכר לימוד ומלגות, כפי שהיא משתקפת באימייל של הוקפילד.

כפי שכבר כתבתי בעבר, הקרן שעומדת לרשות MIT היא של כ-10 מיליארד דולר, ושעלות שכר הלימוד והוצאות המחיה של סטודנטים היא כ-48 אלף דולר לשנה. אבל המספר הזה, $48,000, לא משקף את כל התמונה, כי חלק גדול מהתלמידים מקבלים מלגה מהמוסד.

MIT מעניקה מלגה לכ-60% מהתלמידים לתואר ראשון (תלמידים לתארים מתקדמים באופן כללי לא משלמים שכר לימוד ומקבלים מלגת מחייה או משרת מחקר או הוראה). הסכום הכולל של המלגות השנה הוא 66 מיליון דולר. המלגה הממוצעת היא של יותר מ-33 אלף דולר לשנה. 20% מתלמידי תואר ראשון מקבלים מלגה שהיא גבוהה משכר הלימוד (כך שהמלגה מכסה גם חלק מהוצאות המחיה שלהם).

חלק מהתלמידים שלא מקבלים מלגה מהמוסד מקבלים מלגה ממקור אחר; כ-90% מתלמידי תואר ראשון ב-MIT מקבלים מלגה ממקור כלשהו.

בערך חצי מתלמידי תואר ראשון לוקחים הלוואות כדי לממן את הלימודים, אבל ההלואות הללו קטנות ממה ששיערתי. החוב החציוני בקבלת התואר הוא של פחות מ-12 אלף דולר. זה סכום לא קטן, אבל גם לא גדול בהתחשב בכך שעלות הלימודים הכוללת היא כמעט 200 אלף דולר.

הדבר המעניין ביותר בקשר לעלות הלימודים ב-MIT הוא מדיניות הקבלה ומדיניות המלגות. מדיניות הקבלה היא פשוטה: MIT מקבל את התלמידים הטובים ביותר. נקודה. אין שום התייחסות לשאלה האם משפחת התלמיד/ה תוכל לשלם את שכר הלימוד. (עוד נקודה מעניינת היא שהקבלה היא למוסד, ולא לחוג מסויים, כך שלא יתכן מצב שבו דרישות הקבלה גבוהות בחוג אחד ונמוכות בחוג אחר). גם מדיניות המלגות פשוטה: הן תלויות אך ורק במשאבים של משפחת התלמיד/ה. אין שום התייחסות למצויינות, וגם התלמידה או המועמד הטוב ביותר לא יקבלו מלגה אם הם ממשפחה עשירה. תלמידים מצטיינים מקבלים פרסי הצטיינות, אבל הפרסים הללו אינם כספיים. המשאבים הכספיים של המוסד מנותבים לסיוע למי שזקוק לסיוע כספי.

המטרה של שתי המדיניות הזו היא לאפשר לכל מי שמתאים לכך ללמוד ב-MIT, בלי קשר ליכולת כספית. זה מבטיח גם רמת לימודים גבוהה ככל האפשר (סביר להניח שרמת הלימודים במוסד עם תלמידים עשירים אבל פחות מוכשרים היתה יותר נמוכה), וגם נגישות למוסד לכל השכבות באוכלוסיה. מספרית, 17% מתלמידי תואר ראשון באים ממשפחות שהכנסתן (ברוטו) היא פחות מ-$45,000, וגם משפחות שהכנסתן יותר מ-$100,000 זכאיות בדרך כלל למלגה (יותר קטנה, כמובן).

ההתנגדות של המוסד להוציא אפילו יותר כספים מהקרן על מנת להפחית עוד יותר את עלות הלימודים מבוססת על שני דברים. ראשית, חלק גדול מהכספים בקרן הזו נתרמו למטרות מסויימות ואי אפשר להשתמש בהם למלגות. למשל, אם משפחה תרמה כסף לקתדרה, או לרכישת ספרים לספריה, אי אפשר להשתמש בכסף הזה למלגות. שנית, בראיית המוסד הלימודים בו מקנים ערך כלכלי ניכר לבוגרים, ולכן הגיוני שישלמו על הלימודים; זה כדאי לסטודנטים. מטרת המלגות היא לאפשר לימודים לכולם, לא להוזיל את הלימודים. כמובן שהמוסד גם מתייחס לקרן כאל משאב שיש לנהל אותו כך שיהיה זמין גם בעתיד, ולכן המוסד עושה שימוש בפירות של השקעות, בלי להקטין משמעותית את הקרן.

המדיניות ובודאי המספרים שהבאתי לקוחים מ-MIT, אבל אני משער שבמידה רבה הדברים נכונים גם לאוניברסיטאות האמריקאיות המובילות האחרות.  

סגור לפרסום תגובות והשארת עקבות.
<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: