חוקרים זרים אינם מצליחים להגיע לישראל בגלל השביתה במשרד החוץ

בשל השביתה במשרד החוץ, חוקרים זרים שהיו צריכים להגיע לארץ אינם יכולים להגיע, והפעילות המחקרית והאקדמית בארץ נפגעת.

אני אחד המארגנים של כנס אקדמי בינלאומי שיתקיים בחיפה החל ממחר. לפני יומיים קיבלנו הודעה מרוהן גנדי, דוקטורנט מאוניברסיטת פרדיו בארצות הברית, שבגלל השביתה בקונסוליות הישראליות הוא לא הצליח לקבל ויזה לישראל ולכן הוא לא יוכל להגיע לכנס ולהרצות בו. זה מעציב מאוד. ישראל אינה בדיוק מרכז העולם. זה מאכזב שאחרי שחוקרים מחליטים להגיש מאמר לכנס פה למרות המרחק, ואחרי שהמאמר שלהם מתקבל להצגה בכנס, שביתה במשרד החוץ מונעת מהם להגיע.

אני מניח שרוהן, ואולי גם חוקרים זרים אחרים שישמעו על המקרה, יחשבו פעמיים לפני שיגישו בפעם הבאה מאמר לכנס בישראל. חבל.

יהודה אלקנה והתוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים

לפני כמה ימים נפטר יהודה אלקנה שהקים את התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים באוניברסיטת תל-אביב ועמד בראשה בשנים הראשונות. הייתי תלמיד בתוכנית במשך שלוש שנים, מסתיו 1988 עד אביב 1991. לא פגשתי אותו הרבה שנים, אבל באותן שלוש שנים פגשתי אותו הרבה, בעיקר בסמינר השבועי של התוכנית אבל גם בפגישות אישיות במשרדו (לא לעיתים קרובות). יש לי זכרונות טובים ממנו; הוא היה כריזמטי אבל פרגמטי, איש חזון אבל גם איש מעשה. היתה בו גם מידה הגונה של התנשאות, אבל היא לא היתה מופנית אל התלמידים בתוכנית ולכן לא סבלתי ממנה.

התוכנית, שקיימת עד היום (ונקראת עכשיו על שם עדי לאוטמן), אפשרה לתלמידים ללמוד ישירות לתואר שני (כלומר לקבל תואר שני מחוג באוניברסיטה גם אם לא עמדו בכל החובות של תואר ראשון). הרעיון המרכזי היה שהויתור על זכאות לתואר ראשון יאפשר לתלמידים לבנות לעצמם, בעזרת חונכים, תוכנית לימודים בין-תחומית (אינטר-דיסציפלינית), שתכין אותם למחקר בין-תחומי במסגרת התואר השני, גם אם התוכנית הזו לא עומדת בדרישות של אף תואר ראשון שמוענק באוניברסיטה.

ברמה המעשית, לתוכנית היו כמה מרכיבים. המרכיב החשוב ביותר היה ההסכמה של רשויות האוניברסיטה להעניק תארים שניים לתלמידי התוכנית, בכל החוגים, גם אם אין להם תואר ראשון. באופן רגיל, תואר ראשון בתחום מסויים הוא תנאי לקבלה ללימודי תואר שני, אבל האוניברסיטה הסכימה לותר לתלמידי התוכנית על התנאי הזה. מרכיב חשוב שני היה אי-החלת דרישות הקדם של קורסים על תלמידי התוכנית. לרוב הקורסים באוניברסיטה יש דרישות קדם (קורסים שצריך לקחת לפני או במקביל לקורס שרוצים ללמוד). אם עוקבים אחורה אחרי דרישות הקדם של קורס מתקדם כלשהו, נאמר קורס של שנה ג' או של תואר שני, מגלים בדרך כלל שלפניו צריך ללמוד חלק ניכר מהקורסים של אותו תואר. אלקנה טען שהחלת דרישות הקדם על תלמידי התוכנית לא תאפשר להם לבנות לעצמם תוכניות לימוד בין תחומיות באמת, והאוניברסיטה קיבלה את עמדתו. מרכיב שלישי היה סמינר שבועי שבו כל תלמידי התוכנית מכל המחזורים הפעילים היו צריכים להשתתף. הסמינר הפגיש את התלמידים עם חוקרים שסיפרו על התחום שלהם ועל המחקר שלהם. מטרת הסמינר היה להסביר לתלמידים החל משלב מוקדם, מהשנה הראשונה באוניברסיטה, מהו מחקר, ולחשוף בפניהם תחומי ידע שונים. סמינר כזה, שבו שמואל וינוגרד דיבר על מדעי המחשב, היה בין הגורמים שהשפיעו עלי לבחור בתחום הזה. המרכיב הרביעי היה פטור משכר לימוד ומלגת קיום שהיו מיועדים לאפשר לתלמידים להתמסר ללימודים. (למיטב הבנתי גם היום התוכנית מעניקה מלגת קיום, אבל לא לכולם.)

תהליך הקבלה לתוכנית כלל ריאיון אישי עם ועדת הקבלה. אני זוכר שלאחר מיון ראשוני כינסו את המועמדים במכון ואן-ליר בירושלים, שאלקנה עמד אז בראשו. הסבירו לנו את תהליך הראיון וביקשו מכל אחד לבחור בחומר קריאה, מאמר או ספר מדע פופולרי, שהוא ידבר עליו בראיון, שהתקיים לאחר כמה ימים או שבועות. בראיון עצמו התקיימה שיחה על אותו מאמר או ספר. אלקנה עצמו השתתף בראיונות ואני מניח שהוא היה דומיננטי בקבלת ההחלטות. ראיונות כאלה הם הליך בעייתי בעיני, מכיון שהם מאפשרים להטיות אישיות של המראיינים להשפיע על החלטות הקבלה ומכיון שהם מעניקים משקל עצום לכריזמה וליכולת ההתבטאות של המועמדים, גם כאשר אין סיבה לתת ליכולות הללו משקל משמעותי. לא הרגשתי נוח עם התהליך הזה אז (למרות שהצלחתי בו) ואני לא מרגיש איתו נוח היום.

מלגת הקיום היתה היבט יפה של התוכנית, אני שמח שהיא הוענקה לי, ואני חושב שהיה נכון להעניק אותה בלי לבדוק צורך כלכלי. אני וכמעט כל התלמידי התוכנית האחרים שאני זוכר היינו לאחר שירות צבאי, לפעמים של שנתיים שלוש אבל לעיתים קרובות שירות ארוך יותר (אני זוכר הרבה תלמידים ששירתו 5 שנים או יותר). בגיל 25 פחות או יותר, אדם אינו רוצה להיות סמוך לגמרי על שולחן הוריו, גם אם הם אמידים ויכולים לתמוך בו בזמן לימודיו. המלגה סימנה לנו שמצפים שהלימודים יהיו מרכז חיינו, שלא נעבוד כלל אם אפשר, ושאם המלגה אינה מספקת, שנעבוד מעט כדי שיוותר לנו הרבה זמן ללמוד. זה היה עבורי מסר חשוב, ובאמת לא עבדתי כמעט בכלל בזמן הלימודים; אימי מימנה לי את שכר הדירה, אבל המלגה אפשרה לי להתקיים בלי לבקש ממנה כסף להוצאות המחייה ושכר הלימוד ובלי לעבוד.

אלקנה, שהיה פרופסור להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, הקים את התוכנית מתוך אמונה עזה בחשיבות של מחקר והוראה בין-תחומיים ושל טיפוח תלמידים מצויינים ומצויינוֹת. אני משתמש במילה "אמונה" ברגשות מעורבים. אני מניח שאלקנה חש שעמדותיו בנושא נבעו מתוצאות המחקר שלו, כמי שתחום מחקרו הוא התנהלות המדע והממסד המדעי. אבל הוא לא הקים את התוכנית כניסוי אלא כמי שיודע את הדרך הנכונה והוא הסביר את עמדתו בלהט של משוכנע, לא בזהירות שמאפיינת בדרך כלל חוקרים שמנסים לגזור מתוצאות מחקריהם מסקנות מעשיות ודרכי פעולה חברתיות. אני חושב שמסקנות מחקריות ואמונה פנימית או השקפת עולם התערבבו אצלו קצת, ולכן כתבתי שהיתה לו אמונה בצדקת דרכו.

עמדתו של אלקנה היתה נגועה במידה גדושה של התנשאות כלפי האוניברסיטאות כפי שהיו אז וכפי שבמידה רבה נשארו, ובכלל זה כלפי אוניברסיטת תל-אביב, שבה כיהן אז כפרופסור ושבה הקים את התוכנית. ההתנשאות הזאת מובעת בצורה ברורה במאמר שפרסם רק לפני שלוש שנים. אני זוכר אותו אומר דברים דומים לפני יותר מ-20 שנה; יכול בהחלט להיות שהוא לא אמר אז בדיוק את אותם דברים, אבל בזיכרון הסובייקטיבי שלי המאמר מ-2009 מהדהד כמו אמירות שכבר שמעתי. בפסקת הפתיחה של המאמר הוא כותב שהאוניברסיטאות אינן מסוגלות להתמודד עם הבעיות החשובות ביותר שמציקות לחברה, ובהמשך הוא תולה את זה בהיצמדות ארכאית לדיסציפלינות מיושנות ובחוסר פתיחות למחקר בין תחומי.

העמדה המתנשאת הזו גרמה כנראה לאוניברסיטה להתנות את הקמת התוכנית הבין-תחומית בהקמה של תוכנית מקבילה לתלמידים מצטיינים שרצו ללמוד תחום ספיציפי, תוכנית שתעניק את אותם משאבים לתלמידיה (פטור משכר לימוד, מלגות, ואי החלת דרישות הקדם). היתה נכונות להקים את התוכנית שאלקנה ביקש להקים, אבל רק אם תלמידים מצטיינים שרוצים ללמוד באופן יותר מסורתי יוכלו לעשות זאת ללא תמריץ כלכלי לבחור בבין-תחומיות. אני לא יודע את ההיסטוריה המדוייקת של הקמת שתי התוכניות הללו, אבל אני חושב שזו היתה הסיבה שהוקמו שתי תוכניות בבת אחת, כמין אמירה שגם אם אלקנה צודק במידה מסויימת, עדיין יש ערך למסגרות הלימוד הקיימות.

היום אני חושב שההתנשאות של אלקנה והביטול שבו הוא התייחס להתנהלות השגרתית של האוניברסיטה היו כמעט הכרחיים. שני מכשולים עיקריים עמדו בפני אלקנה בדרך להקמת התוכנית. מכשול אחד היה גיוס משאבים, שחלקם או רובם גויסו לדעתי מתורמים, ואת חלקם מימנה אולי האוניברסיטה. המשאבים כללו מלגות קיום ושכר לימוד, משרה של רכזת מנהלית, והוצאות קטנות (כיבוד לפני הסמינרים וכדומה). המכשול השני היה דרישות הקדם באוניברסיטה. כדי לגייס את המשאבים ולשכנע את האוניברסיטה להסיר את דרישות הקדם לקורסים ולקבלה לתואר שני, היה צורך להצביע על פגם קיים מהותי, פגם שתיקונו דורש את המשאבים ואת אי החלת הכללים. כאשר אדם טוען שבמוסד שבו הוא עובד יש פגם מהותי, פגם שכמעט אף אחד אחר לא שם אליו לב, ושלו עצמו יש את המתכון לתקן את הפגם, זו גישה מתנשאת. אולי אין ברירה וצריך מדי פעם התנשאות כזו כדי לגייס תמיכה ומשאבים במהלכים לא שגרתיים.

להתנשאות הזו, שהיה לה כנראה תפקיד חשוב בהקמת התוכנית, היתה גם השלכה שלילית על התלמידים בה: יצירת הערכת חסר של כמות הידע שדרוש כדי לייצר ידע חדש. לפעמים תוצאות מדעיות חשובות מושגות על ידי מי שאין מאחוריו שנים של לימוד של אותו תחום מדעי. אבל זה נדיר מאוד. בדרך כלל, כדי להבין את חזית הידע ולהגיע לתוצאות חדשות צריך שנים של לימוד מסודר. זלזול גורף בסדר הלימודים ויצירת תחושה שדי בלימוד כמה קורסים מתקדמים כדי להגיע לתוצאות מדעיות בדרך כלל לא משרתים את התלמידים. אני חושש שהגישה הזו פגעה במהלך הלימודים של בחלק מהתלמידים.

האיזון בין ההתנשאות שמובנית בתוכנית שוברת מסגרות ובין הכבוד שצריך לרחוש למסגרות לימוד שנבנו בזהירות ומתוך מחשבה (בדרך כלל) היא אתגר מתמשך בתוכנית הזו.

הזיכרון העיקרי שלי מאינטראקציה עם אלקנה היא של פרגמטיות. הרטוריקה של אלקנה דחפה את התלמידים לשבור את מסגרות הלימודים האוניברסיטאות הרגילות וללמוד תערובת של קורסים מתחומים שונים. לכל תלמיד היה מנחה אישי, חבר סגל, שסייע לו לבחור קורסים ובדרך כלל גם עודד בחירה של קורסים מגוונים. אני בחרתי בקורסים לא מגוונים. הלימודים שלי התמקדו כמעט מייד במתימטיקה ומדעי המחשב, ולמדתי מעט מאוד קורסים מתחומים אחרים (נדמה לי שרק שניים). את אי החלת דרישות הקדם כן ניצלתי ולמדתי בשלב מוקדם קורסים מתקדמים במדעי המחשב, אבל מבחינת פריסת הקורסים תוכנית הלימודים שלי לא היתה בין תחומית. אלקנה ידע מה אני לומד והבין שאני לא פועל בדיוק לפי האידאלים שלו, ובכל זאת הניח לי. כנראה שהבין שמצאתי את הדרך שלי וכיבד אותה, למרות שהאידאלים שלו היו אחרים.

הפרגמטיות של אלקנה התבטאה גם במישור נוסף. מההתבטאויות שלו עלה שהוא סבור שכמעט כל האוניברסיטה מתנהלת בצורה לא נכונה. למרות זאת, הוא לא יצא לקרב דון-קישוטי על שינוי כל הכללים וכל המבנה האוניברסיטאי, אלא התמקד בפתרון הבעיה (כפי שהוא ראה אותה) עבור אוכלוסיה קטנה של סטודנטים, כ-20 בכל מחזור. הנכונות שלו לפשרה הזו נבעה משני דברים. הנימוק הרשמי של אלקנה לפשרה הזו היה החשיבות שהוא ייחס למצויינות של בודדים, בודדים שאמורים להפוך למנהיגים בתחומים שונים (מדעיים, תרבותיים, עסקיים, וכו'). אם אוכלוסיית התלמידים המצטיינים חשובה כל כך, מספיק לפתור עבורה את הבעיות של המוסדות האקדמיים המיושנים, על פי אלקנה. אבל אני חושב שאלקנה הסתפק בפשרה הזו גם מתוך פרגמטיות, הבנה שהאוניברסיטה תהיה אולי מוכנה לשבור עבור מעטים מסגרות וכללים אבל לא תהיה מוכנה לשנות את הכללים שחלים על עשרות אלפי סטודנטים.

אחת התובנות העיקריות שנשארו איתי מהתוכנית ומאלקנה היא שאדם אחד יכול לעשות שינוי משמעותי באוניברסיטה. לאלקנה היו דעות לא שגרתיות על האוניברסיטה עצמה, הוא גזר מהן דרך פעולה שנראתה לו מתבקשת, והוא הצליח להגשים את תוכניתו. ההגשמה היתה כרוכה בשכנוע כל האוניברסיטה לותר על כללים שנחשבו ונחשבים חשובים ובגיוס משאבים, ובלי שום תקדים של תוכנית דומה במקומות אחרים בעולם. התוכנית שהוא הקים הניעה את האוניברסיטה להקים גם את התוכנית החד-תחומית לתלמידים מצטייינים, ובהמשך הניעה את האוניברסיטאות האחרות בארץ להקים תוכניות דומות.

אני שמח שזכיתי להכיר אותו וללמוד בתוכנית שהוא הקים והפעיל. אני גם גאה שלמדתי ואני מלמד באוניברסיטה שהפגינה בעצמה פרגמטיות וגמישות ואיפשרה לאדם כזה לממש את החזון שלו ושהמשיכה להפעיל בהצלחה את התוכנית גם אחרי שעזב. תודה.

מטיורינג ועד אלינו (הרצאה לקהל הרחב)

אתמול העברתי בפעם השניה הרצאה על מדעי המחשב לקהל הרחב. את ההרצאה הכנתי עבור טקס הפתיחה של מסלול הקיץ של אוניברסיטת תל-אביב לנוער. ההרצאה אתמול צולמה בוידאו והאוניברסיטה העלתה אותה ליוטיוב. מקוה שתהנו.

 

קבלה לאוניברסיטה ללא תואר קודם או בגרות: הערות על פרשת יאיר לפיד

בארוחת ליל שבת אצל אמא שלי ובן זוגה התעורר ויכוח לגבי פרשת קבלתו של יאיר לפיד ללימודי תואר שלישי באוניברסיטת בר-אילן. ללפיד אין תואר ראשון או שני. לאחר שדבר קבלתו התפרסם, המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) בדקה את ההליך והודיעה שרק אוניברסיטת בר-אילן מקבלת לתארים שני ושלישי תלמידים שאין בידיהם תואר ראשון ושההליך הזה חורג מהנחיות המל"ג.

אחרי הויכוח נזכרתי בכמה עובדות שמראות שהדברים אינם כה פשוטים ושאולי הודעת המל"ג אינה לגמרי נכונה. העובדות שנזכרתי בהן קשורות ברובן לקבלה לתואר ראשון, לא לקבלה לתואר שני או שלישי, אבל הן בכל זאת רלוונטיות.

אוניברסיטת תל-אביב מקבלת בדרך כלל לתואר ראשון רק מי שיש לו תעודת בגרות (או תעודה שקולה מארץ אחרת), אבל אפשר להתקבל ללימודים גם ללא בגרות. האפשרות הזו פתוחה בעיקר בפני תלמידי תיכון מצטיינים. אבל כדי לקבל את התואר הראשון, הם בכל זאת צריכים להציג תעודת בגרות. ללא תעודת בגרות, האוניברסיטה אינה מעניקה לתלמידים כאלה, שלומדים במעמד "מיוחד", תואר ראשון גם אם סיימו את כל החובות לתואר ראשון.

בעבר היה לפחות מקרה אחד שבו ההתעקשות הזו גרמה לסטודנט שכבר למד את כל התואר וסיים את חובותיו שלא לקבל את התואר. ההתעקשות במקרה הזה הייתה של שני הצדדים: של האוניברסיטה שסירבה להעניק את התואר, ושל התלמיד שסירב להשלים את בחינות הבגרות. למיטב ידיעתי סוף הסיפור היה שהסטודנט התקבל ללימודי תואר שני במכון וייצמן, שם קיבלו אותו על סמך רשומת הלימודים שלו גם בלי תעודת הגמר של תואר ראשון.

לפני כשנתיים נודע לי שיש עוד דרך להתקבל לאוניברסיטה ללא תעודת בגרות, ומי שמתקבל כך אינו צריך להראות תעודת בגרות כדי לקבל בסיום הלימודים באוניברסיטה את התואר הראשון. מדובר במסלול שנקרא "אפיק מעבר מהאוניברסיטה הפתוחה". תלמיד שלמד את קורסי שנה א' במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה וקיבל ציונים טובים יכול להתקבל על סמך הישגים אלה ללימודי תואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטת תל-אביב, גם אם אין לו תעודת בגרות. תלמידים כאלה גם לא צריכים להראות תעודת בגרות כדי לקבל את התואר הראשון. אפיק המעבר נפתח בעידוד המל"ג, כדי לאפשר "הזדמנות שניה" להשיג מקצוע גם למי שאין בידו תעודת בגרות. ההגיון שמאחורי אפיק המעבר הוא שסיום שנה א' באוניברסיטה הפתוחה בציונים טובים מהווה עדות משמעותית ליכולת של התלמיד לסיים תואר ראשון; אין צורך בעדות של תעודת הבגרות והציון הפסיכומטרי.

כאשר נודע לי על אפיק המעבר, הבנתי שהאוניברסיטה מפלה למעשה לרעה תלמידים במעמד מיוחד שלמדו את קורסי שנה א' אצלנו והשיגו ציונים טובים לעומת תלמידים שמתקבלים דרך אפיק המעבר. תלמידים מהקבוצה הראשונה חייבים להציג תעודת בגרות כדי לקבל את התואר ואילו תלמידים מהקבוצה השניה לא צריכים, למרות שמצבם דומה מאוד. פניתי לועדת קבלה אוניברסיטאית והצעתי להשוות את התנאים של תלמידי מעמד מיוחד, כלומר לא לדרוש מהם תעודת בגרות.

ועדת הקבלה ענתה שהדרישה לא תשוּנה וסיפקה מספר נימוקים. נימוק מרכזי אחד היה הרצון לעודד בני נוער לרכוש השכלה רחבה, שמתבטאת בתעודת בגרות, ולא רק השכלה מקצועית צרה שמתבטאת בתואר ראשון (בינתיים האוניברסיטה הרחיבה את ההשכלה שרוכשים תלמידי תואר ראשון, אבל זה סיפור נפרד). נימוק מרכזי שני היה שמי שיש ביכולתו להתחיל את לימוד התואר הראשון בתקופת התיכון ולסיים אותם בהצלחה יכול בודאי לקבל תעודת בגרות.

חשבתי שהנימוק השני אינו לגמרי נכון. חלק מתלמידי המעמד המיוחד הם גאונים יוצאי דופן. הגאונות הזו מאפשרת להם להתחיל בלימודי התואר הראשון מוקדם מהרגיל, אבל לפעמים אותה גאונות גם מפריעה להם להשיג תעודות בגרות. הסברתי את הבעייתיות לועדת הקבלה ונעניתי שועדת חריגים יכולה לאשר קבלת תואר ראשון גם ללא תעודת בגרות.

למיטב ידיעתי, לפחות תלמיד אחד פנה לועדת החריגים הזו מאז (דרך החוג שבו למד) וקיבל תואר ראשון גם ללא תעודת בגרות.

אוניברסיטת תל-אביב קשוחה מאוד גם לגבי קבלה לתארים שני ושלישי, לפחות במדעי המחשב. אנו מקבלים לתארים מתקדמים רק מי שיש לו תואר ראשון במדעי המחשב. מועמדים עם תארים אחרים צריכים להשלים קורסי תואר ראשון באופן שמביא אותם לנקודה שקולה לקבלת תואר ראשון במדעי המחשב.

מהעובדות הללו אנחנו למדים כמה דברים:

  1. כנראה שגם מכון וייצמן קיבל תלמיד ללא תואר ראשון ללימודים לתואר מתקדם, אם כי היה בידי אותו תלמיד אישור על מעבר כל הקורסים שדרושים לקבלת תואר. אני חושב שזה לא תואם את ההודעה של המל"ג.
  2. המל"ג עצמה עודדה פתיחת מסלולי "הזדמנות שניה" למי שאין לו את התעודה הפורמלית שדרושה להמשך הלימודים (במקרה הזה תעודת בגרות).
  3. עמדת אוניברסיטת תל-אביב היא שברוב מכריע של המקרים דרושה תעודה פורמלית על לימודים קודמים, אבל שצריך להתגמש במקרים חריגים באמת.

אנני יודע האם יאיר לפיד הוא חריג כזה, אבל אני חושב שיש מקום לאפשר קבלה ללימודים ללא תואר קודם במקרים חריגים. כמובן שההליך שבו מחליטים איזה מקרים הם חריגים צריך להיות יסודי, ענייני, והוגן.

אני לא מכיר מקרוב את ההליך שבו השתמשו בבר-אילן על מנת לקבל את לפיד, אבל יש בו היבט בעייתי, אולי שניים. פרופ' אבי שגיא, ראש התוכנית שאליה לפיד התקבל, הסביר שההליך כלל הבאת מכתבי המלצה מלפחות שלושה אנשי אקדמיה שאינם מבר אילן ושני ראיונות אישיים.

ריאיון אישי הוא בעיני הליך בעייתי מאוד. יש אנשים עם יכולת גבוהה להצליח בריאיונות ולשכנע את המרואיין שהם מתאימים למסלול או לתלפקיד שעבורו הם מתראיינים, יכולת שלא תמיד קשורה להתאמה האמיתית שלהם למסלול או לתפקיד. הצלחה בראיונות קשורה בכריזמה, ביכולת התבטאות, וביכולת לפענח מה רוצה המראיין לשמוע. אין ספק שללפיד יש יכולות מצויינות בתחומים האלה. אני מניח שהוא היה מצליח לשכנע מראיינים שהוא מתאים לעבודה כראש ה-CIA או כטבח בצי הסוחר, אם הוא היה רוצה בתפקידים הללו והיה מתכונן לריאיון.

נראה לי שמכתבי ההמלצה הם חלק סביר יותר בקבלה לתוכנית לימודים, אבל זה תלוי בשאלה האם המועמד (לפיד) יודע מי הממליצים או לא. כאשר המועמד אינו יודע מי הממליצים, מה שהיה דורש מבר-אילן לבחור אותם, הם יכולים להביע את דעתם ללא חשש שיפגעו באיזושהי דרך אם ימליצו שלא לקבל את המועמד. אם המועמד יודע מי הממליצים, ובפרט אם הוא מתבקש להביא מכתבי המלצה, יותר קשה לממליצים לכתוב שאינו מתאים גם אם הם סבורים כך. באקדמיה יש הליכי שיפוט רבים, שבחלקם המועמד (או מגיש הצעת המחקר או המאמר) יודע מי השופטים ובחלקם המועמד אינו יודע מי השופטים. המידע שמתקבל מדוייק יותר כאשר המועמד אינו יודע מי השופטים (ועוד יותר כאשר גם השופטים אינם יודעים מי המועמד אלא רק קוראים את המאמר או הצעת המחקר, אבל זה לא אפשרי במקרה הזה, כי השיפוט התבסס בחלקו על ספרים שלפיד כתב).

חמישי בקמפוס (בעברית!)

לפני תחילת שנת הלימודים התבשרו עובדי האוניברסיטה על מסגרת חדשה בשם "אפטר קמפוס". המסגרת הזו אמורה לרכז אירועים פתוחים לציבור באוניברסיטה בימי חמישי אחר הצהריים ובערב, על מנת לקרב את הציבור הרחב לאוניברסיטה ועל מנת להחיות את הקמפוס בערבים. התבקשנו להשתדל לקיים הרצאות וימי עיון פתוחים לציבור בימי חמישי אחר הצהריים במידת האפשר, והתבשרנו על אירועים שהאוניברסיטה עצמה מארגנת במסגרת הזו (כולל למשל שוק איכרים, פינות לממכר קפה ובירה, ועוד).

השם הלועזי לגמרי של מסגרת האירועים הזו צרם לי קצת, אבל לא עשיתי כלום בנידון. מסתבר שהשם צרם גם לפרופ' אהרון דותן, והוא החליט לעשות משהו. הוא שוחח עם נשיא האוניברסיטה, שסיפר לו שהמסגרת היתה אמורה להיקרא "חמישי בקמפוס", ושחברת מיתוג שנשכרה על מנת לסייע בשיווק האירועים המליצה לשנות את השם ל-"אפטר קמפוס". הנשיא שמע את הטענה של דותן שראוי לקרוא לאירוע בשם עברי, אבל לא החליט בו במקום. דותן כתב על השיחה לרשימת דיוור של חברי סגל. עניתי לו שגם לי השם צרם.

מסתבר שדותן קיבל עשרות תגובות כמו שלי של חברי וחברות סגל שלא היו מרוצים מהשם הלועזי (חלק גם התרעמו על האירועים המסחריים שאמורים להיות חלק מהמסגרת). בעקבות התגובות הרבות הוא החליט לפנות שוב להנהלת האוניברסיטה. הפניה הזו כנראה שיכנעה את ההנהלה לשנות את השם חזרה לשם המקורי, וכך קרה שהמסגרת הושקה בשם העברי (למחצה) "חמישי בקמפוס".

גם השינוי לשם עברי גרר תגובות רבות של חברי סגל ברשימת הדיוור, בעיקר תגובות שמחה על כך שהנהלת האוניברסיטה הקשיבה לטענות וגם קיבלה אותן. כבר באמצע ספטמבר, בליל המדענים, ראיתי חומר פרסומי על "אפטר קמפוס", ולכן אני יודע שההחלטה לשנות את השם לא היתה קלה: מוצרי הפרסום כבר עוצבו והודפסו. בכל זאת השם שוּנה.

האירועים מתחילים היום ואני מקוה שיצליחו.

רשמים מליל המדענים

אתמול התקיים באוניברסיטת תל-אביב ליל המדענים. זהו אירוע שבמסגרתו מדענים מסבירים לקהל הרחב מה הם עושים. האירוע מתקיים באירופה מאז 2007 ובשנים האחרונות גם בישראל.

באתי לאירוע עם בני משפחתי. היה מלהיב מאוד. האירוע כלל לא רק הסברים של מדענים, אלא מגוון מאוד גדול של פעילויות שקשורות לפעילות האוניברסיטה. באירוע היו המון המון אנשים. הדגמות היו מפוצצות, לפעמים עד כדי דוחק שהקשה לראות ולשמוע. בהרצאות שנכנסיתי אליהן היה הרבה קהל. היה תור לכניסה למגרשי החניה מסביב לאוניברסיטה. הרבה משפחות, וגם כיתות שלמות מתיכונים וחטיבות ביניים. היה משמח לראות כמה אנשים מתעניינים במדע ובמה קורה באוניברסיטה.

אנחנו התחלנו את הביקור בסיור במעבדה של פרופ' אלי ג'רבי בפקולטה להנדסה. אלי חוקר שימושים של אנרגית מיקרוגל, והוא והסטודנטים שלו הכינו סיור מעניין שכלל מצגת וכמה הדגמות.

ההדגמה הראשונה הסבירה את המושג של גלים עומדים בעזרת תנור מיקרוגל שעבר קצת שיפצורים. אלי ותלמידיו חיברו בתוך התנור התקן שנקרא גל-בו, שזה בעצם תעלת מתכת שגלי המיקרו נשארים בתוכה. בגל בו הם יצרו חריץ שדרכו אפשר להשחיל כמה דפי נייר.

הם השחילו את חבילת הניירות, סגרו את דלת התנור, והפעילו אותו. אחרי כמה שניות הם הוציאו את הניירות, שנחרכו בהתאם לתבנית הגלים העומדים בגל-בו (המרחק בין החריכות הוא חצי מאורך הגל שהתנור מייצר).

ההדגמה הבאה היתה יותר קרובה לאחד מנושאי המחקר במעבדה: קידוח בעזרת מיקרוגל. אנרגית מיקרוגל מנותבת לאלקטרודה שמונחת מעל לוח זכוכית. האנרגיה מתרכזת בנקודה קטנה בזכוכית. מכאן הם יכולים לקדוח בזכוכית, אבל בהדגמה הזו הם איפשרו לה להפוך לפלזמה שצפה לה ככדור אש בתוך כלוב מתכת. ה-"סורגים" של הכלוב מיועדים למנוע מקרינה לדלוף מתוך המתקן, אבל הם לא צפופים ואפשר בקלות לראות דרכם את כדור האש.

משם הלכנו לרחבה המרכזית של האוניברסיטה, אבל בדרך עצרנו לטעום שחזור של בירה מצרית עתיקה. לא היתה לה תסיסה חזקה, אבל היא היתה מאוד טעימה.

הדבר הראשון שראינו בכיכר המרכזית היה קונצרט של תזמורת כלי הנשיפה של האוניברסיטה, שסטודנטים מכל הפקולטות מנגנים בה להנאתם. לא ידעתי שיש כזו תזמורת באוניברסיטה. הם ניגנו יפה מאוד והתקבץ מסביבם הרבה קהל.

בכיכר היו הרבה במות קטנות שעליהן נערכו הדגמות מדעיות קטנות. רובן הוכנו על ידי היחידה לנוער שוחר מדע, וגם מסביבן התקבץ הרבה מאוד קהל.

אכלנו בדוכני אוכל שהוקמו בכיכר (גם חלק מהקפטריות היו פתוחות), והצצתי לרגע לאולמות שנערכו בהם הרצאות. התמונה הראשונה היא מהרצאה של פרופ' דן לאור על השיר "על מגש הכסף", והשניה מהרצאה בפקולטה לאומנות (איני יודע מי המרצה).

כשהילדים התעייפו חזרנו. נשארתי בהרגשה שלא הספקתי מספיק.

שלטון הבירוקרטים

כבר כמה שנים אני מלמד קורס לתואר שני בשם "חישוב מדעי". הקורס מתאים לדעתי גם כקורס בחירה לתואר ראשון והרישום לקורס היה תמיד פתוח לתלמידי תואר ראשון. מדי פעם נרשמו אליו סטודנטים לתואר ראשון, אבל לא הרבה. בשנה שעבר לקח את הקורס רק תלמיד תואר ראשון אחד.

סברתי שיתכן שהעובדה שהקורס מופיע ברשימת הקורסים לתואר שני מרתיעה סטודנטים לתואר ראשון, שבהחלט מסוגלים לקחת את הקורס. החלטתי לנסות להגדיל את מספר תלמידי תואר ראשון בקורס על ידי מתן מספר נוסף לקורס, מספר של קורס בחירה לתואר ראשון (באוניברסיטת תל-אביב לכל קורס יש מספר, ומהמספר אפשר לדעת לאיזה תואר הקורס מיועד). אני הייתי מקבל כמובן קרדיט הוראה על קורס אחד, אבל ברשימת הקורסים היו מופיעים שניים, באותה שעה, באותו מקום, ועם אותו שם. מספרי קורס נפרדים לתואר ראשון ושני גם היו מאפשרים לבחון את שתי האוכלוסיות באופן שונה, מה שהיה פותר בעיה שנוצרה בקורס בשנת הלימודים האחרונה בשל תקנות נוקשות לגבי בחינה של תלמידי תואר ראשון.

ביקשתי לרשום את הקורס תחת המספר הקיים וגם תחת מספר חדש. מזכירות הסטודנטים של הפקולטה סירבה, בטענה שתלמידים עלולים להירשם לקורס פעמיים, פעם אחת תחת כל מספר (אולי בשני תארים שונים ואולי אפילו במסגרת אותו תואר). עניתי שאפשר לאסור על קבלת קרדיט בשני הקורסים, ושיהיה קל לאכוף את הכלל כי אני מלמד את שניהם ומכיר את התלמידים שלקחו אותם (זה בדרך כלל קורס לא גדול). הצעתי לא התקבלה.

בדקתי עם ראש החוג היוצא וראש החוג הנכנסת שלנו האם הבקשה שלי מקובלת עליהם. היא היתה מקובלת על שניהם. הם שוחחו עם מזכירות הסטודנטים, והמזכירות שוב סירבה. המזכירות הציעה פתרון להם שהם ראו אותו כפשרה, של רישום הקורס תחת מספר אחד, אבל של תואר ראשון. לא רציתי בשום אופן לבטל את המספר של תואר שני (הקורס מכין תלמידים למחקר בהנחייתי ולכן חשוב לי מאוד שתלמידי תואר שני ירשמו אליו). בנוסף, ההצעה הזו היתה מאפשרת לכל מי שלקח את הקורס תחת המספר הקיים לקחת אותו שוב. כלומר את האיסור על הקרדיט הכפול והבדיקה ממילא היה צריך לעשות. לא קיבלתי את ההצעה.

בזה פחות או יותר הסתיים העניין. הקורס עם המספר הקיים יפתח השנה, אבל הוא נסגר לרישום לתלמידי תואר ראשון, על מנת למנוע את בעיית הבחינה. חבל לי שהמזכירות לא אפשרה לשפר את הזמינות של קורס לתלמידים ולהגמיש את המבנה שלו (מבחינת צורת הבחינה של כל אוכלוסיה). התוצאה היא הקטנת הזמינות של קורסים לתלמידים; הקורס הזה היה צריך להיות מוצע לתלמידי תואר ראשון, אבל הוא לא. קשה לי גם להבין מדוע המזכירות מסרבת לבקשה שגם ראשי החוג תומכים בה. שיהיה.

ילדים לתלפיות

משרדי החינוך והביטחון מפעילים ביחד זו השנה השלישית כיתות מיוחדות בתיכונים וחטיבות ביניים רבות. הכיתות נקראות כיתות "נחשון" בתיכונים וכיתות "מסד נחשון" בחטיבות, והן זוכות לתוכנית העשרה בנוסף לתוכניות הלימודים הרגילות של בתי הספר. התוכנית מיועדת לטפח בתלמידים מצויינות לימודית (בעיקר במתימטיקה ומדעים) ומוטיבציה להיות "פרטים תורמים ומובילים הנסמכים על בסיס ערכי מוצק ומחוייבים לקיומה וקידומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מתקדמת".

התוכניות הן ניסיון של צה"ל להתמודד עם היעדר מוטיבציה בקרב חלק מהמועמדים לגיוס. אין פסול בכך שצה"ל מנסה להתמודד עם הבעיה, אבל יש פסול בשיטה. צה"ל לא צריך להתערב בחינוך הנוער לערכים ולאזרחות, הוא אינו צריך להכשיר מורים מחנכים, והוא לא צריך לפתח תפיסות חינוך ותוכניות לימודים עבור ילדינו.

המאמר המלא התפרסם היום ב-ynet.

כנס סגור באוניברסיטת תל-אביב; חבל

הצטערתי לגלות שבחודש שעבר נערך באוניברסיטת תל-אביב כנס למוזמנים בלבד.

ביוני הארץ רעשה כאשר רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, הורתה למארגי כנס שם לפתוח אותו לציבור. הכנס הסגור (או הסדנה) היה אמור להוות את היום השני באירוע אודות הבדואים בנגב, שהיום הראשון שלו היה פתוח. כרמי סברה שלא ראוי לארגן כנס סגור באוניברסיטה והורתה למארגנים לפתוח אותו. הם העבירו אותו אל מחוץ לאוניברסיטה.

באופן משונה, שני הצדדים צדקו. מארגני הכנס צדקו בכך שהם לא חייבים לפתוח כל פגישה שלהם לציבור. אני חושב שאני בהחלט יכול להיפגש עם אדם או כמה אנשים במשרדי או בחדר ישיבות באוניברסיטה, לסגור את הדלת, ולצפות לכך שמי שאינו מוזמן לפגישה לא יכנס. אבל כאשר לאירוע יש היבטים של אירוע ציבור ולא של פגישה, לא ראוי לסגור אותו. אם המארגנים קראו לאירוע כנס והזמינו משתתפים רבים, היה ראוי לפתוח אותו לציבור (או לערוך אותו מחוץ לאוניברסיטה, כפי שעשו בסופו של דבר).

הכנס למוזמנים בלבד שנערך באוניברסיטת תל-אביב בהחלט היה אירוע ציבורי (הוזמנו אליו 500 בני נוער), ואני מצטער על כך שהוא היה סגור. הכנס נערך על ידי גוף באוניברסיטה שנקרא סדנת תל-אביב למדע, טכנולוגיה ובטחון ע"ש פרופ' יובל נאמן. הכנס לא רק סגור לציבור, אלא כמעט סודי: באתר של סדנת תל-אביב הכנס הזה לא מופיע ברשימת הכנסים וימי העיון שהסדנה מארגנת.

ממשלת ישראל מסכימה שלא להוציא כספי מחקר מסויימים באריאל

פתיחת היכל התרבות החדש באריאל הביאה איתה סערה ציבורית שעיקרה הוא השאלה האם דין אריאל כדין יישובים בתחום הקו הירוק, או שחלים שם כללים אחרים. הסירוב של אנשי תיאטרון מסויימים להופיע באריאל נגע למקרה ספיציפי של השאלה הזו, אבל רוב מי שהתנגד לסירוב האמנים הביע דעה שמהותה הוא שאין הבדל בין אריאל ליישובים בתוך הקו הירוק. העיתונות פנתה לבירור אספקטים נוספים של השאלה, כמו האם עיריית אריאל טענה אי פעם שמעמדה אחר משל ערים בתוך הקו הירוק.

על רקע זה, מעניינת העובדה שממשלת ישראל הסכימה שחלק מהכספים שהיא ייעדה למחקר אקדמי לא יוצאו מחוץ לקו הירוק.

בשנת 1972 ממשלות ארצות הברית וישראל הקימו את הקרן הדו-לאומית למדע, ה-BSF. שתי הממשלות תרמו לקרן סכומי כסף שוים. את התשואה על הכספים הללו הקרן מחלקת כל שנה למימון מחקרים באופן שמקדם שיתוף פעולה בין חוקרים ישראלים ואמריקאיים. מענקי המחקר הללו הם חלק חשוב ממימון המחקר האקדמי בארץ (שלושת מקורות המימון העיקריים הם הקרן הלאומית למדע, הקרן הדו-לאומית עם ארה"ב, ותוכנית המו"פ של האיחוד האירופי).

בהסכם ההקמה של הקרן, ממשלת ישראל הסכימה שהקרן תימנע ממימון מחקרים שמבוצעים מעבר לקו הירוק. למיטב ידיעתי, הקרן מקפידה על הכלל הזה, והיא מציינת אותו ברשימת התנאים שמאפשרים הגשת הצעת מחקר (אם הלינק לא פועל, נסו להגיע למידע אודות Eligibility תחת Regular Research Grants). הנוסח שהקרן משתמשת בו הוא:

According to the agreement between the U.S. and Israeli governments, projects sponsored by the Foundation may not be conducted in geographic areas which came under the administration of the Government of Israel after June 5, 1967 and may not relate to subjects primarily pertinent to such areas.

אני מבין מזה שחוקרים מהמרכז האוניברסיטאי אריאל (או מכללת אריאל; יש על השם ויכוח) אינם יכולים להגיש הצעות מחקר לקרן, או שאולי הם יכולים להגיש, אבל לא יכולים לקבל מימון למחקר, בשעה שחוקרים מכל אוניברסיטה ומכללה בתוך הקו הירוק יכולים להגיש ולזכות. זה מוסכם, בכתב, על ידי ממשלת ישראל. הכסף שבו מדובר אינו כסף שנתרם כולו על ידי ממשלת ארצות הברית, אלא כסף שנתרם בחלקים שוים על ידי שתי הממשלות.

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.