חמישי בקמפוס (בעברית!)

לפני תחילת שנת הלימודים התבשרו עובדי האוניברסיטה על מסגרת חדשה בשם "אפטר קמפוס". המסגרת הזו אמורה לרכז אירועים פתוחים לציבור באוניברסיטה בימי חמישי אחר הצהריים ובערב, על מנת לקרב את הציבור הרחב לאוניברסיטה ועל מנת להחיות את הקמפוס בערבים. התבקשנו להשתדל לקיים הרצאות וימי עיון פתוחים לציבור בימי חמישי אחר הצהריים במידת האפשר, והתבשרנו על אירועים שהאוניברסיטה עצמה מארגנת במסגרת הזו (כולל למשל שוק איכרים, פינות לממכר קפה ובירה, ועוד).

השם הלועזי לגמרי של מסגרת האירועים הזו צרם לי קצת, אבל לא עשיתי כלום בנידון. מסתבר שהשם צרם גם לפרופ' אהרון דותן, והוא החליט לעשות משהו. הוא שוחח עם נשיא האוניברסיטה, שסיפר לו שהמסגרת היתה אמורה להיקרא "חמישי בקמפוס", ושחברת מיתוג שנשכרה על מנת לסייע בשיווק האירועים המליצה לשנות את השם ל-"אפטר קמפוס". הנשיא שמע את הטענה של דותן שראוי לקרוא לאירוע בשם עברי, אבל לא החליט בו במקום. דותן כתב על השיחה לרשימת דיוור של חברי סגל. עניתי לו שגם לי השם צרם.

מסתבר שדותן קיבל עשרות תגובות כמו שלי של חברי וחברות סגל שלא היו מרוצים מהשם הלועזי (חלק גם התרעמו על האירועים המסחריים שאמורים להיות חלק מהמסגרת). בעקבות התגובות הרבות הוא החליט לפנות שוב להנהלת האוניברסיטה. הפניה הזו כנראה שיכנעה את ההנהלה לשנות את השם חזרה לשם המקורי, וכך קרה שהמסגרת הושקה בשם העברי (למחצה) "חמישי בקמפוס".

גם השינוי לשם עברי גרר תגובות רבות של חברי סגל ברשימת הדיוור, בעיקר תגובות שמחה על כך שהנהלת האוניברסיטה הקשיבה לטענות וגם קיבלה אותן. כבר באמצע ספטמבר, בליל המדענים, ראיתי חומר פרסומי על "אפטר קמפוס", ולכן אני יודע שההחלטה לשנות את השם לא היתה קלה: מוצרי הפרסום כבר עוצבו והודפסו. בכל זאת השם שוּנה.

האירועים מתחילים היום ואני מקוה שיצליחו.

רשמים מליל המדענים

אתמול התקיים באוניברסיטת תל-אביב ליל המדענים. זהו אירוע שבמסגרתו מדענים מסבירים לקהל הרחב מה הם עושים. האירוע מתקיים באירופה מאז 2007 ובשנים האחרונות גם בישראל.

באתי לאירוע עם בני משפחתי. היה מלהיב מאוד. האירוע כלל לא רק הסברים של מדענים, אלא מגוון מאוד גדול של פעילויות שקשורות לפעילות האוניברסיטה. באירוע היו המון המון אנשים. הדגמות היו מפוצצות, לפעמים עד כדי דוחק שהקשה לראות ולשמוע. בהרצאות שנכנסיתי אליהן היה הרבה קהל. היה תור לכניסה למגרשי החניה מסביב לאוניברסיטה. הרבה משפחות, וגם כיתות שלמות מתיכונים וחטיבות ביניים. היה משמח לראות כמה אנשים מתעניינים במדע ובמה קורה באוניברסיטה.

אנחנו התחלנו את הביקור בסיור במעבדה של פרופ' אלי ג'רבי בפקולטה להנדסה. אלי חוקר שימושים של אנרגית מיקרוגל, והוא והסטודנטים שלו הכינו סיור מעניין שכלל מצגת וכמה הדגמות.

ההדגמה הראשונה הסבירה את המושג של גלים עומדים בעזרת תנור מיקרוגל שעבר קצת שיפצורים. אלי ותלמידיו חיברו בתוך התנור התקן שנקרא גל-בו, שזה בעצם תעלת מתכת שגלי המיקרו נשארים בתוכה. בגל בו הם יצרו חריץ שדרכו אפשר להשחיל כמה דפי נייר.

הם השחילו את חבילת הניירות, סגרו את דלת התנור, והפעילו אותו. אחרי כמה שניות הם הוציאו את הניירות, שנחרכו בהתאם לתבנית הגלים העומדים בגל-בו (המרחק בין החריכות הוא חצי מאורך הגל שהתנור מייצר).

ההדגמה הבאה היתה יותר קרובה לאחד מנושאי המחקר במעבדה: קידוח בעזרת מיקרוגל. אנרגית מיקרוגל מנותבת לאלקטרודה שמונחת מעל לוח זכוכית. האנרגיה מתרכזת בנקודה קטנה בזכוכית. מכאן הם יכולים לקדוח בזכוכית, אבל בהדגמה הזו הם איפשרו לה להפוך לפלזמה שצפה לה ככדור אש בתוך כלוב מתכת. ה-"סורגים" של הכלוב מיועדים למנוע מקרינה לדלוף מתוך המתקן, אבל הם לא צפופים ואפשר בקלות לראות דרכם את כדור האש.

משם הלכנו לרחבה המרכזית של האוניברסיטה, אבל בדרך עצרנו לטעום שחזור של בירה מצרית עתיקה. לא היתה לה תסיסה חזקה, אבל היא היתה מאוד טעימה.

הדבר הראשון שראינו בכיכר המרכזית היה קונצרט של תזמורת כלי הנשיפה של האוניברסיטה, שסטודנטים מכל הפקולטות מנגנים בה להנאתם. לא ידעתי שיש כזו תזמורת באוניברסיטה. הם ניגנו יפה מאוד והתקבץ מסביבם הרבה קהל.

בכיכר היו הרבה במות קטנות שעליהן נערכו הדגמות מדעיות קטנות. רובן הוכנו על ידי היחידה לנוער שוחר מדע, וגם מסביבן התקבץ הרבה מאוד קהל.

אכלנו בדוכני אוכל שהוקמו בכיכר (גם חלק מהקפטריות היו פתוחות), והצצתי לרגע לאולמות שנערכו בהם הרצאות. התמונה הראשונה היא מהרצאה של פרופ' דן לאור על השיר "על מגש הכסף", והשניה מהרצאה בפקולטה לאומנות (איני יודע מי המרצה).

כשהילדים התעייפו חזרנו. נשארתי בהרגשה שלא הספקתי מספיק.

שלטון הבירוקרטים

כבר כמה שנים אני מלמד קורס לתואר שני בשם "חישוב מדעי". הקורס מתאים לדעתי גם כקורס בחירה לתואר ראשון והרישום לקורס היה תמיד פתוח לתלמידי תואר ראשון. מדי פעם נרשמו אליו סטודנטים לתואר ראשון, אבל לא הרבה. בשנה שעבר לקח את הקורס רק תלמיד תואר ראשון אחד.

סברתי שיתכן שהעובדה שהקורס מופיע ברשימת הקורסים לתואר שני מרתיעה סטודנטים לתואר ראשון, שבהחלט מסוגלים לקחת את הקורס. החלטתי לנסות להגדיל את מספר תלמידי תואר ראשון בקורס על ידי מתן מספר נוסף לקורס, מספר של קורס בחירה לתואר ראשון (באוניברסיטת תל-אביב לכל קורס יש מספר, ומהמספר אפשר לדעת לאיזה תואר הקורס מיועד). אני הייתי מקבל כמובן קרדיט הוראה על קורס אחד, אבל ברשימת הקורסים היו מופיעים שניים, באותה שעה, באותו מקום, ועם אותו שם. מספרי קורס נפרדים לתואר ראשון ושני גם היו מאפשרים לבחון את שתי האוכלוסיות באופן שונה, מה שהיה פותר בעיה שנוצרה בקורס בשנת הלימודים האחרונה בשל תקנות נוקשות לגבי בחינה של תלמידי תואר ראשון.

ביקשתי לרשום את הקורס תחת המספר הקיים וגם תחת מספר חדש. מזכירות הסטודנטים של הפקולטה סירבה, בטענה שתלמידים עלולים להירשם לקורס פעמיים, פעם אחת תחת כל מספר (אולי בשני תארים שונים ואולי אפילו במסגרת אותו תואר). עניתי שאפשר לאסור על קבלת קרדיט בשני הקורסים, ושיהיה קל לאכוף את הכלל כי אני מלמד את שניהם ומכיר את התלמידים שלקחו אותם (זה בדרך כלל קורס לא גדול). הצעתי לא התקבלה.

בדקתי עם ראש החוג היוצא וראש החוג הנכנסת שלנו האם הבקשה שלי מקובלת עליהם. היא היתה מקובלת על שניהם. הם שוחחו עם מזכירות הסטודנטים, והמזכירות שוב סירבה. המזכירות הציעה פתרון להם שהם ראו אותו כפשרה, של רישום הקורס תחת מספר אחד, אבל של תואר ראשון. לא רציתי בשום אופן לבטל את המספר של תואר שני (הקורס מכין תלמידים למחקר בהנחייתי ולכן חשוב לי מאוד שתלמידי תואר שני ירשמו אליו). בנוסף, ההצעה הזו היתה מאפשרת לכל מי שלקח את הקורס תחת המספר הקיים לקחת אותו שוב. כלומר את האיסור על הקרדיט הכפול והבדיקה ממילא היה צריך לעשות. לא קיבלתי את ההצעה.

בזה פחות או יותר הסתיים העניין. הקורס עם המספר הקיים יפתח השנה, אבל הוא נסגר לרישום לתלמידי תואר ראשון, על מנת למנוע את בעיית הבחינה. חבל לי שהמזכירות לא אפשרה לשפר את הזמינות של קורס לתלמידים ולהגמיש את המבנה שלו (מבחינת צורת הבחינה של כל אוכלוסיה). התוצאה היא הקטנת הזמינות של קורסים לתלמידים; הקורס הזה היה צריך להיות מוצע לתלמידי תואר ראשון, אבל הוא לא. קשה לי גם להבין מדוע המזכירות מסרבת לבקשה שגם ראשי החוג תומכים בה. שיהיה.

ילדים לתלפיות

משרדי החינוך והביטחון מפעילים ביחד זו השנה השלישית כיתות מיוחדות בתיכונים וחטיבות ביניים רבות. הכיתות נקראות כיתות "נחשון" בתיכונים וכיתות "מסד נחשון" בחטיבות, והן זוכות לתוכנית העשרה בנוסף לתוכניות הלימודים הרגילות של בתי הספר. התוכנית מיועדת לטפח בתלמידים מצויינות לימודית (בעיקר במתימטיקה ומדעים) ומוטיבציה להיות "פרטים תורמים ומובילים הנסמכים על בסיס ערכי מוצק ומחוייבים לקיומה וקידומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מתקדמת".

התוכניות הן ניסיון של צה"ל להתמודד עם היעדר מוטיבציה בקרב חלק מהמועמדים לגיוס. אין פסול בכך שצה"ל מנסה להתמודד עם הבעיה, אבל יש פסול בשיטה. צה"ל לא צריך להתערב בחינוך הנוער לערכים ולאזרחות, הוא אינו צריך להכשיר מורים מחנכים, והוא לא צריך לפתח תפיסות חינוך ותוכניות לימודים עבור ילדינו.

המאמר המלא התפרסם היום ב-ynet.

כנס סגור באוניברסיטת תל-אביב; חבל

הצטערתי לגלות שבחודש שעבר נערך באוניברסיטת תל-אביב כנס למוזמנים בלבד.

ביוני הארץ רעשה כאשר רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן-גוריון, הורתה למארגי כנס שם לפתוח אותו לציבור. הכנס הסגור (או הסדנה) היה אמור להוות את היום השני באירוע אודות הבדואים בנגב, שהיום הראשון שלו היה פתוח. כרמי סברה שלא ראוי לארגן כנס סגור באוניברסיטה והורתה למארגנים לפתוח אותו. הם העבירו אותו אל מחוץ לאוניברסיטה.

באופן משונה, שני הצדדים צדקו. מארגני הכנס צדקו בכך שהם לא חייבים לפתוח כל פגישה שלהם לציבור. אני חושב שאני בהחלט יכול להיפגש עם אדם או כמה אנשים במשרדי או בחדר ישיבות באוניברסיטה, לסגור את הדלת, ולצפות לכך שמי שאינו מוזמן לפגישה לא יכנס. אבל כאשר לאירוע יש היבטים של אירוע ציבור ולא של פגישה, לא ראוי לסגור אותו. אם המארגנים קראו לאירוע כנס והזמינו משתתפים רבים, היה ראוי לפתוח אותו לציבור (או לערוך אותו מחוץ לאוניברסיטה, כפי שעשו בסופו של דבר).

הכנס למוזמנים בלבד שנערך באוניברסיטת תל-אביב בהחלט היה אירוע ציבורי (הוזמנו אליו 500 בני נוער), ואני מצטער על כך שהוא היה סגור. הכנס נערך על ידי גוף באוניברסיטה שנקרא סדנת תל-אביב למדע, טכנולוגיה ובטחון ע"ש פרופ' יובל נאמן. הכנס לא רק סגור לציבור, אלא כמעט סודי: באתר של סדנת תל-אביב הכנס הזה לא מופיע ברשימת הכנסים וימי העיון שהסדנה מארגנת.

ממשלת ישראל מסכימה שלא להוציא כספי מחקר מסויימים באריאל

פתיחת היכל התרבות החדש באריאל הביאה איתה סערה ציבורית שעיקרה הוא השאלה האם דין אריאל כדין יישובים בתחום הקו הירוק, או שחלים שם כללים אחרים. הסירוב של אנשי תיאטרון מסויימים להופיע באריאל נגע למקרה ספיציפי של השאלה הזו, אבל רוב מי שהתנגד לסירוב האמנים הביע דעה שמהותה הוא שאין הבדל בין אריאל ליישובים בתוך הקו הירוק. העיתונות פנתה לבירור אספקטים נוספים של השאלה, כמו האם עיריית אריאל טענה אי פעם שמעמדה אחר משל ערים בתוך הקו הירוק.

על רקע זה, מעניינת העובדה שממשלת ישראל הסכימה שחלק מהכספים שהיא ייעדה למחקר אקדמי לא יוצאו מחוץ לקו הירוק.

בשנת 1972 ממשלות ארצות הברית וישראל הקימו את הקרן הדו-לאומית למדע, ה-BSF. שתי הממשלות תרמו לקרן סכומי כסף שוים. את התשואה על הכספים הללו הקרן מחלקת כל שנה למימון מחקרים באופן שמקדם שיתוף פעולה בין חוקרים ישראלים ואמריקאיים. מענקי המחקר הללו הם חלק חשוב ממימון המחקר האקדמי בארץ (שלושת מקורות המימון העיקריים הם הקרן הלאומית למדע, הקרן הדו-לאומית עם ארה"ב, ותוכנית המו"פ של האיחוד האירופי).

בהסכם ההקמה של הקרן, ממשלת ישראל הסכימה שהקרן תימנע ממימון מחקרים שמבוצעים מעבר לקו הירוק. למיטב ידיעתי, הקרן מקפידה על הכלל הזה, והיא מציינת אותו ברשימת התנאים שמאפשרים הגשת הצעת מחקר (אם הלינק לא פועל, נסו להגיע למידע אודות Eligibility תחת Regular Research Grants). הנוסח שהקרן משתמשת בו הוא:

According to the agreement between the U.S. and Israeli governments, projects sponsored by the Foundation may not be conducted in geographic areas which came under the administration of the Government of Israel after June 5, 1967 and may not relate to subjects primarily pertinent to such areas.

אני מבין מזה שחוקרים מהמרכז האוניברסיטאי אריאל (או מכללת אריאל; יש על השם ויכוח) אינם יכולים להגיש הצעות מחקר לקרן, או שאולי הם יכולים להגיש, אבל לא יכולים לקבל מימון למחקר, בשעה שחוקרים מכל אוניברסיטה ומכללה בתוך הקו הירוק יכולים להגיש ולזכות. זה מוסכם, בכתב, על ידי ממשלת ישראל. הכסף שבו מדובר אינו כסף שנתרם כולו על ידי ממשלת ארצות הברית, אלא כסף שנתרם בחלקים שוים על ידי שתי הממשלות.

מה מעניין את משרד המדע? ההלכה היהודית

על מה מוציא משרד המדע את תקציבו? על "חוגי העשרה בנושאים שמשלבים ‫העשרה בנושא המשלב בחינה ויישום נושא מדעי ו/או טכנולוגי ביחס לדינים ולמצוות שבהם מצווים היהודים" (מתוך ‫קול קורא‬ "מדע, טכנולוגיה והלכה" לשנת 2010 להגשת בקשות לחוגים). קראתי ולא האמנתי.

למיטב הבנתי, משרד המדע והטכנולוגיה מופקד על קידום המדע והטכנולוגיה, לא על קידום הדת בישראל. כדי לקדם את המדע, לא צריך חוגי העשרה, ובודאי לא צריך לבדוק את המדע ביחס להלכה היהודית. מדענים שאינם יהודים מצליחים בהחלט לקדם את המדע והטכנולוגיה, למרות שאינם מקיימים את מה שמצווה על יהודים, ואין להם שום מושג מה הקשר בין מדע להלכה. לא נראה לי שההלכה מעכבת איכשהו את המדע או הטכנולוגיה, ולכן לא צריך לדון בה כדי לקדם את המדע.

בכלל לא ברור למה משרד המדע מתקצב חוגים. על הכנת הנוער לחיים פרודוקטיביים, כולל הכנה להיות מדענים והכנה להבין את המדע והטנולוגיה, מופקד משרד החינוך. חוגי העשרה למבוגרים זה יופי של דבר, אבל זה לא מקדם את המדע והטכנולוגיה.

הקול הקורא הזה הופץ באוניברסיטת תל-אביב, למרות שהאוניברסיטה אינה יכולה להגיש הצעה לחוגים כאלה אפילו אם רצתה. יכולים להגיש הצעות רק גופים שעוסקים "במחקר הלכתי-מדעי וטכנולוגי ומתן פתרונות הלכתיים טכנולוגיים" או מוסד שעוסק בהוראה או הפצה של ידע כזה. מזל שבכל זאת הפיצו את הקול הקורא הזה, אחרת לא הייתי יודע איזה פעילויות חשובות מממן משרד המדע.

חוץ מזה שאני לא מבין בכלל למה משרד המדע מתעסק בזה ולא בתמיכה במדע, יש עוד משהו שאני ממש לא מבין. למה אסור שהחוגים הללו יעסקו בתחום השמיטה? זה מצויין במפורש ובאופן מודגש בקול הקורא. כנראה שעיסוק בשמיטה אינו מקדם את המדע בישראל, להבדיל מעיסוק בשאר תרי"ב המצוות.

עדכון מה-5 בנובמבר: אור קשתי פרסם על הנושא כתבה ב-"הארץ", ובה הוא מספר שחוגים כאלה מומנו כבר בשנה שעברה, מסביר למה אסור לעסוק בשמיטה (כי המצווה הזו באחריות משרד החקלאות), ומציג את עמדתי. איליה ליבוביץ פרסם מאמר דעה בגנות תקצוב החוגים הללו.

התוכנית לקליטת מדענים: מי מצויין וכמה הוא ישתכר?

באמצע מרץ הממשלה החליטה להקצות תקציב משמעותי לטובת החזרת מדענים ישאלים מחול (The Marker, ynet, גלובס). המנגנון אמור להיות מבוסס על הקמת 30 מרכזי מצויינות בנושאים ספיציפיים באוניברסיטאות.

המאמר בגלובס מאיר נקודה בעייתית בתוכנית. המאמר הזה מביא בהרחבה מדבריו של מנואל טרכטנברג, יו"ר ות"ת (הועדה לתקצוב ותכנון, שאחראית על תקציב ההשכלה הגבוהה הציבוית בישראל). הבעיה נובעת ממתח בין שני מרכיבים בתוכנית. המרכיב הראשון הוא שאיפה שהשכר של המדענים שיאיישו את המרכזים הללו לא יהיה קשור להסכם השכר הקיבוצי של המרצים באוניברסיטאות (ההדגשות שלי):

טרכטנברג אומר, כי משימתו של כל מרכז מצוינות תהיה לספק תשתיות מחקריות, אולי בסדר גודל של מיליון שקל לחוקר חדש, ולתגמל את מדעניו באופן דיפרנציאלי. "אנו שואפים שלמרכזי המצוינות יהיה מרחב תמרון בתחום התגמול המחקרי", הוא אומר. "אי-אפשר להיצמד לסולם השכר של איגוד מקצועי שבו כולם שווים. רק תגמול מתחרה יחזיר לישראל את כוכבי העל, את הצעירים המבטיחים באמת". מרכזי המצוינות האלה יוכלו לשמש גם בסיס להקמת בתי"ס לתארים גבוהים (Graduate schools) במתכונת שקיימת בארה"ב, אומר הפרופ`.

לא ברור לגמרי למה טרכנטברג התכוון בדברים הללו, משום שיש בהם סתירה פנימית: המשפט המודגש השני אינו נכון לגבי הסכם השכר של המרצים. מרצים באותה דרגה (מרצה, מרצה בכיר, פרופסור חבר, ופרופסור) לא מרוויחים כולם אותו דבר. יש ארבע תוספות דיפרנציאליות שונות, שלחלק מהן יש מדרג פנימי. מרצים שעומדים בתנאים מסויימים זוכים (1) תוספת זמן מלא, (2) תוספת קריטריונים, (3) תוספת מחקר למי שמנהל מחקר מקרן ציבורית, (4) תוספת מחקר למי שמנהל מחקר עבור חברה מסחרית. אולי טרכנטברג התכוון שהכללים הללו יוחלו גם על מדענים שיועסקו במרכזים החדשים, ואולי הוא התכוון שהם לא יהיו חלק מההסכם הקיבוצי בכלל.

אם טרכטנבג התכוון שהמדענים במרכזים לא יהיו חלק מההסכם הקיבוצי, מרכיב אחר של התוכנית ייצור בעיה משמעותית:

גלובס: מיהו מצוין?

טרכטנברג: "בישראל יש ניסיון רב מאוד בהליכים של קביעת הישגיות מקצועית. אנו עוסקים בהליכי שיפוט כל הזמן. זו תמצית החיים של האקדמיה. עלייה בדרגה, פרסים, פרסומים, מדידת איכות – כל העיסוקים הללו הם חלק לא טריוויאלי של האנרגיה האקדמית בכל מקום, גם בישראל. אנחנו נדע לנפות את המועמדים ולמצוא את הטובים ביותר."

כשטרכטנבג אומר כאן "אנחנו", הוא מתכוון לחברי הסגל באקדמיה בישראל כיום. הוא צודק שאנו עוסקים בהליכי שיפוט כל הזמן, ושנדע למצוא מדענים מצויינים מבין אלא שרוצים לחזור. (אני לא מתכוון שאין טעויות בשיפוט הזה, ואני לא חושב שטרכטנברג התכוון לזה; תמיד יש אפשרות לטעות; אבל באופן כללי המנגנון עובד טוב). אבל כל מי שיצטרך לקבל החלטות בנוגע לגיוס מדענים למרכזים האלה, לפחות בהתחלה, הם חברי הסגל שהם חלק מההסכם הציבורי והשכר שלהם נקבע על ידי משא ומתן של איגוד מקצועי. אני חושב שחברי הסגל הללו ישמחו לסייע בהקמת המרכזים החדשים אם המדענים שמועסקים בהם יצטרפו לאיגוד המקצועי של חברי הסגל, אבל אני לא בטוח שחברי הסגל הקיימים יתגייסו לשפוט מועמדים למרכזים שהמועסקים בהם לא יהיו חלק מההסכם הקיבוצי.

מספר המדענים המתוכנן במרכזים החדשים הוא משמעותי, בין 500 ל-1000 לפי הפרסומים בעתונים. זה מספר מאוד משמעותי ביחס למספר חברי הסגל באוניברסיטאות כיום. בתל-אביב יש פחות מ-1000 חברי סגל, וכל המרכזים הללו יתחלקו בין 7 אוניברסיטאות. כך שהתוספת לכל אוניברסיטה תהיה משמעותית. האפשרות שמספר גדול של חוקרים יצטרפו לאוניברסיטה במסלול שאינו חלק מההסכם הקיבוצי מדאיג הרבה מחברי הסגל הקיימים, ולכן לא בטוח שהם יתרמו את כישורי השיפוט שלהם לבחירת מדענים למרכזים.

אני מקווה שהמדענים שיצטרפו למרכזים יהיו חלק מחברי הסגל המאוגדים, ושהם יזכו לאותו שכר דיפרנציאלי שאנו זוכים לו במסגרת ההסכם הקיבוצי. אם ות"ת חושבת שהשכר הזה לא ראוי, היא מוזמנת לתקן אותו :-)

מה שטוב לספורט ולאמנות יהיה טוב למדע

 

פרס הנובל שפרופ' עדה יונת זכתה בו גורם נחת ובעקבותיו התקשורת מלאה במאמרים שמדגישים את הצורך לקדם את המדע, כמו למשל מאמר המערכת של "הארץ" מיום שישי. זה בדיוק הזמן לשאול איזה מהלכים צריכה לעשות החברה בישראל כדי לקדם את המדע.

 

תשובה אחת, שהיא שגרתית אבל נכונה, היא שצריך להגדיל את מספר חברי הסגל באוניברסיטאות ולהגדיל את תקציבי ההשכלה הגבוהה. התשובה הזו הופיעה בצורה זו או אחרת בכל המאמרים שנכתבו בעקבות הזכיה של פרופ' יונת. בגלל היסטוריית קיצוצי תקציב ההשכלה הגבוהה של השנים האחרונות קשה לקוות לתוספת משאבים כזו, אבל אני מקווה בכל זאת.

 

אבל חוץ מהמהלך הזה יש עוד מהלכים שצריך לעשות ושלא תלויים בשום תקציבים.

 

המהלך הכי מתבקש בעיני הוא שיפור ההכשרה של מדענים צעירים והורדת הגיל שבו הם מתחילים לעסוק באופן פעיל במדע, באמצעות יצירת מסלול של מדענים מצטיינים, בדומה למסלולים של ספורטאים, מוזיקאים, ורקדנים מצטיינים.

 

ספורטאים ואמנים מצטיינים זכאים להקלות מפליגות בתנאי השירות בצה"ל, מה שמאפשר להם להמשיך לפעול ברצף בתחום המקצועי שלהם ללא הפסקה של שנתיים או שלוש. חיילים בקטגוריות הללו עוברים הכשרה צבאית של שלושה חודשים לכל היותר (מעשית רק טירונות קצרה), הם זכאים להתאמן כל יום, לשרת לא יותר משש שעות ביום (והרבה פעמים פחות אם אימונים מסודרים לא מותירים זמן לשש שעות שירות), לשהות בחו"ל בזמן שירות החובה עד 90 יום בשנה ולעוד הקלות אחרות.

 

צה"ל גם מכיר בעוד רמות של הצטיינות: לעילויים מותר לשהות בחו"ל במשך רוב תקופת השירות הצבאי ואפשר לקצר את שירותם, כך שמעשית הם לא משרתים כמעט בכלל. הכדורגלן בן סהר, למשל, נכלל בקטגוריה הזו, מה שהביא לאפיזודה המוזרה של הימים האחרונים שבה הצבא הסכים לא למנוע ממנו לצאת מהארץ למרות שהוא לא עמד בדרישות המינימליות שהצבא הציב לו (הצבא עומד על דעתו שסהר הפר את ההסכם עימו, אבל לא מסביר למה אינו אוכף את ההסכם). פעילות ספורטיבית ברמה נמוכה מהרמה הדרושה להצטיינות מזכה חיילים במעמד של ספורטאי פעיל ובחלק מההטבות שמוענקות לספורטאים מצטיינים.

 

בחירה של חיילים לקטגוריות של מוזיקאים ורקדנים מצטיינים מתבצעת על ידי ועדות של המשרד לתרבות וספורט, בכפוף למכסות. ספורטאים מסווגים כמצטיינים על פי קריטריונים קבועים, למשל מיקום 1-3 באליפות ישראל בספורט אישי. אין מכסות לספורטאים מצטיינים ופעילים. הנקודה החשובה כאן היא שלצבא אין שום חלק בתהליך הבחירה, והוא לא קשור כלל לתרומה הצפויה של החייל לצבא אם לא יוכר כמצטיין. באופן דומה, מדענים מצטיינים צריכים להיבחר על ידי מערכת ההשכלה הגבוהה, ללא קשר לתרומה הצפויה של מדען זה או אחר לצבא. הקריטריונים צריכים להתבסס על מוכנות מוקדמת ללימודי דוקטורט ועל הצטיינות יוצאת דופן בלימודי תארים קודמים.

 

כל הנימוקים שתומכים במסלולי הצטיינות לספורטאים, מוזיקאים, ורקדנים, תקפים גם לגבי מדענים. הפסקה של שנתיים שלוש בקריירה בשל שירות צבאי אינטנסיבי מפריעה למדענים לפחות כמו לספורטאים ואמנים; לעיתים קרובות, מדענים תורמים תרומה אינטלקטואלית המשמעותית בגיל צעיר, ולכן חשוב להקדיש את העשור השלישי בחיים למדע; החברה בישראל נהנית מהצלחה יוצאת דופן של מדענים, ולכן חשוב לתת לצעירים מבטיחים תנאים מתאימים.

 

בין האוניברסיטאות וצה"ל יש שיתוף פעולה הדוק במגוון של נושאים ותוכניות. האוניברסיטאות מכשירות אנשי מקצוע עבור צה"ל במסגרת העתודה האקדמית. חניכי קורס טייס לומדים במקביל להכשרתם כטייסים לימודים אקדמיים של אוניברסיטת בן גוריון. חיילים לומדים באוניברסיטה העברית במסגרת תוכנית תלפיות. האוניברסיטאות מסייעות לתוכניות הללו בדרכים מגוונות לא מובנות מאליהן. למשל, האוניברסיטאות מנהלות מערכת קבלה מיוחדת עבור מועמדים לעתודה האקדמית; חניכי קורס טייס לומדים לימודים אקדמיים בבסיס של חיל האויר, ולא בקמפוס של אוניברסיטת בן גוריון. שיתופי הפעולה הללו אינם סטאטיים, הם משתנים מדי פעם, בעיקר על מנת לענות לצרכים המשתנים של צה"ל.

 

את שיתוף הפעולה הזה צריך להרחיב למסלול של מדענים מצטיינים שיזכו להקלות דומות לאלו שספורטאים ואמנים מצטיינים זוכים להן. התוכנית הזו תיתן מענה לצורך הבוער ביותר של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל: הצורך במדענים מהשורה הראשונה בעולם, מדענים שכדי להכשיר אותם יש צורך בתנאים דומים לתנאים שמדענים לא ישראליים זוכים להם. הקלות בשירות הצבאי ישפרו את איכות המדענים בישראל, בדיוק כפי שהן משפרות את רמת הספורט והאמנות.

 

שיתוף הפעולה של האוניברסיטאות עם הצבא בתוכניות כמו העתודה האקדמית, תלפיות, וקורס טייס נובע בעיקר מאמונה באוניברסיטאות שהתוכניות הללו תורמות תרומה משמעותית לצה"ל ודרכו לחוסנה של המדינה. צה"ל והחברה צריכים להבין שמעמד של מדענים מצטיינים יתרום תרומה משמעותית לאוניברסיטאות ודרכן למדינה ולחברה. האוניברסיטאות חייבות להתעקש על כינון תוכנית כזו. היא לא דורשת תקציב, היא לא תחליש את צה"ל, אבל היא תקדם את המדע וההשכלה.

קשה לי לקרוא את אבירמה גולן

במשך תקופה ארוכה קראתי מאמרים של אבירמה גולן ב-"הארץ", אבל אחרי שקראתי מאמר שגולן כתבה במרץ, קשה לי לקרוא אותה.
המאמר, מה-25 למרץ, נקרא "מהרסיה ומחריביה", והוא דן בדו"ח מבקר המדינה על התנהלות האוניברסיטאות. הנושא של המאמר לגיטימי לגמרי; טוב שעיתון דן בדו"ח מבקר המדינה. אבל המאמר גם רווי בעויינות לציבור המרצים, והעויינות הזו גורמת לגולן לכתוב דברים מוזרים, חסרי שחר כמעט.
הנה כמה דוגמאות.

• "[חברי הסגל הבכיר] סידרו לעצמם, בשביתה "לא פוליטית", העלאת שכר" (המרכאות סביב "לא פוליטית" הופיעו במקור). איני מבין בשום אופן איזה אג'נדה פוליטית גולן חושבת שהייתה לשביתת המרצים בשנה שעברה. ניסינו להפיל את אולמרט? להפריע לאובמה? מתי ואיך היינו צריכים לשבות כדי שגולן לא תחשוב שהשביתה היא פוליטית? זו היתה שביתה על שכר ותנאי העסקה, כמו כל שביתה אחרת במשק. גם הפועל "סידרו" מפגין עויינות, כאילו השביתה היתה איזושהיא קנוניה שהיתה מיועדת להסתיר איזו עסקה אפלה. השביתה היתה חלק ממאבק שכר וממשא ומתן, ולא היתה בה שום קנוניה בין הצדדים. להיפך, ראשי האוניברסיטאות והאוצר ביקשו להוציא צווי מניעה נגד המרצים ובית הדין לעבודה סירב; זה לא מעיד על איזה "סידור", אלא על מאבק אמיתי.

• הכותרת "מהרסיה ומחריביה" מעליבה ממש. חברי הסגל מחריבים את האוניברסיטאות שמשרד האוצר וחברי מערכת עיתון הארץ עמלו כל כך קשה להקים. תנאי ההעסקה שהמאמר דן בהם אינם חדשים; הם נהוגים כבר עשרות שנים. אני ממש מצטער שלא זכיתי לראות את האוניברסיטאות הישראליות בשנות החמישים והשישים. אם אחרי עשרות שנים של החרבה שיטטית הן עדיין לא רעות, הן בודאי האפילו על אוקספורד וקיימברידג' לפני שהתחלנו להחריב אותן.

• "[חברי הסגל הבכיר] מסרבים לקשור את מאבקם עם עתיד ההשכלה הגבוהה ועם האקדמאים האחרים במשק – מורים, רופאים ועובדים סוציאלים". כאן גולן מתעלמת מעובדות יסוד בנוגע יחסי העבודה בישראל. עובדה 1: בית הדין לעבודה אינו נוטה לתמוך בשביתות הזדהות למיניהן. המרצים יכולים להשבית את הלימודים כחלק מסכסוך עבודה שלהם, אבל לא כחלק מסכסוך עבודה של העובדים הסוציאליים, למשל. עובדה 2: האוצר פועל כבר שנים לשבירת הצמדות שכר בין מגזרים שונים. כחלק מהסכם העבודה של המרצים מאמצע שנות התשעים, אנחנו מקבלים שתי תוספות מוזרות שנקראות תוספת קריטריונים ותוספת זמן מלא. הם אמורות להיות דיפרנציאליות, אבל כמעט כולם מקבלים אותן. הן ייחודיות למרצים. אם העובדים הסוציאליים, למשל, ירצו להצמיד את שכרם לשכר המרצים, הם יגלו ששכר הבסיס שלנו לא גבוה; חלק חשוב מהמשכורת הוא תוספות ייחודיות לנו. אני מניח שלהרבה קבוצות עובדים יש תוספות כאלה. האוצר דחף את התוספות המוזרות הללו להסכמי השכר, כדי שאי אפשר יהיה להשוות משכורות. אם גולן רוצה לבוא בטענות למישהו על חוסר סולידריות בין קבוצות עובדים, היא צריכה לבוא בטענות לאוצר.

• "קבוצת עובדי כוח האדם הנקראת "מרצים מן החוץ", שהיא המתחזקת בפועל את המחקר וההוראה באוניברסיטאות". אני תוהה האם האבחנה הזו מופיעה בדו"ח מבקר המדינה. רוב העובדות במאמר לקוח מדו"ח המבקר (כמו הסכום המדוייק שפרופסור מן המניין מקבל לקשרי מדע), והן מדוייקות (אני לא מסכים עם הפירושים של גולן לעובדות, אבל העובדות נכונות). המשפט שציטטתי נראה כעובדה, אבל נראה לי שהוא מביע את דעתה הסובייקטיבית של גולן. אבל מכיון שהוא מופיע ביחד עם רשימה ארוכה של עובדות נכונות ובדוקות, הקורא עשוי בהחלט להסיק שגם זו עובדה ושהיא נתמכת על ידי אותו מקור מוסמך (דו"ח המבקר). אבל אני לא חושב שזו עובדה שהופיעה בדו"ח. גולן ערבבה את דעתה הסובייקטיבית עם עובדות כדי שדעתה תיראה אמינה. (לגופו של עניין, אני חושב שהאמירה הזו שגויה, לפחות בחלק שאני מכיר של אוניברסיטת תל-אביב; במקרה הטוב, זו הכללה גסה.)

הדיון של גולן בדו"ח מבקר המדינה לגיטימי. היא דנה בעיקר בהיבט אחד של ההעסקה באוניברסיטאות, הקרן לקשרי מדע. אבל מהעויינות הבוטה שלה כלפי חברי הסגל, אני מסיק שהיא זו שיש לה אג'נדה. העויינות הזו כלפי הזכות של עובדי ציבור לנהל סכסוך עבודה ומשא ומתן על תנאי שכר, כולל הזכות לשבות, אינה עולה בקנה אחד עם רוב הכתיבה שלה. למשל, היא כתבה השבוע בגנות מגמת ההפרטה של מערכת החינוך. בחלקים הלא מופרטים של מערכת החינוך, העובדים מאוגדים. משום מה, לדעת גולן היה עדיף שמאבק השכר של המרצים היה נכשל.
אם מאבקי השכר שלנו היו נכשלים, מערכת ההשכלה הגבוהה היתה מתרסקת, כמו מערכת החינות היסודית והתיכונית. במערכות החינוך האלה מאבקי השכר נכשלו; אני לא יודע למה, אבל העובדה שמורה מתחיל בתיכון מקבל משכורת שדורשת השלמת הכנסה מביטוח לאומי היא עדות למאבק שכר שכשל. אני אוהב ללמד אבל חושב שמגיע לי שכר הוגן; השכר של מורים בתיכון אינו הוגן. אפשר לכתוב כל שבוע על חשיבות החינוך, אבל שום דבר לא ישתנה מהותית כל זמן שמורים במערכת החינוך הציבורית מרוויחים כל כך מעט. אם המרצים לא היו שובתים כדי למנוע את שחיקת שכרנו, האוצר היה מביא את שכרנו בהדרגה לאותה רמה מבישה של שכר המורים. האם גולן חושבת שזה היה משפר את מצב ההשכלה הגבוהה?
עויינות למאבקי שכר של עובדים בשירות הציבורי מאפיינת את הארץ/דה-מרקר. העיתון נוהג לבכות את חוליי מערכת החינוך, שנגרמו במידה רבה בגלל מאבקי שכר שכשלו. אבל כאשר קבוצת עובדים במערכת החינוך מצליחה למנוע שחיקה בשכרה, העיתון מזדעק שהעובדים "סידרו" לעצמם העלאה בשכר. אם אפשר להאשים שההעלאה באה על חשבון קבוצת עובדים אחרת, מה טוב. אם אפשר לטעון שהקבוצה האחרת יותר חשובה למערכת החינוך, אפילו יותר טוב (כדאי גם להציג את הטענה הזו כעובדה).
חבל שהמאמר הענייני של גולן נפגם בגלל האג'נדה של מערכת הארץ/דה-מרקר.

Follow

Get every new post delivered to your Inbox.